רביזיה בתפיסת הביטחון של ישראל לאור מדע הפסיכולוגיה скачать в хорошем качестве

רביזיה בתפיסת הביטחון של ישראל לאור מדע הפסיכולוגיה

1. יש להתייחס לאיומים על קיומנו כמעשים. בחברות הטוטליטאריות שאויבנו נמנים עליהן (חמאס, חיזבאללה, ח'וטים, משמרות המהפכה באירן) הפרט מוותר על ה"אני" שלו ונטמע בקבוצה. בהעדר חשיבה עצמאית לא ניתן לחלוק על עמדת המנהיג והתוצאה הינה התנהגות כוחות הנוח'בה ורדואן שמצייתות ציות מלא למנהיג. מנגד, המנהיג שמצהיר לאורך עשרות שנים על חיסול ישראל לא יכול שלא להיות מחויב להצהרות אלה. על כן, עלינו לתקוף באופן יזום וקבוע את אויבנו. מלחמת ההתשה שתתפתח שבה נחליש את אויבנו טובה מהירדמות, קונספציה שגויה והתעצמות האויב. 2. סיכול ממוקד הוא חיוני. נכון, הוא לא פותר את כל הבעיות ועולים מנהיגים חלופיים. אבל כפי שנוכחנו שוב במלחמת "חרבות ברזל" סיכול סנוואר ונסראללה כמו גם בכירים נוספים היה משמעותי ביותר, זאת משום שבחברות אלה הפרט רואה במנהיג דמות אב נערצת וכשהוא מחוסל כוחותיו מאבדים את ביטחונם העצמי. בתקופת הסיכולים הממוקדים של אריאל שרון הדבר הראשון שהפלסטינים בקשו בכל משא ומתן היה הפסקת הסיכולים הממוקדים. 3. הטבות כלכליות המכוונות לאוכלוסייה לא משפיעות על עמדת השליט הכל יכול. לו לא חסר דבר והוא מוכן להקריב את אנשיו לטובת ביסוס מעמדו וכבודו דוגמת התנהגות שליטים בתקופת התנ"ך. נהפוך הוא, הטבות אלה יכולות לחזק את מעמדו ואמצעי לפיתוח צבאו. 4. המלחמה הקשה ביותר שלנו היא נגד עצמנו. אנו מכורים ל"שקט" קצר הטווח וממשכנים את עתידנו ועתיד ילדנו. עלינו להילחם באשליית השקט המדומה שמסמם אותנו – התרגלנו לרעש הרקע של האיומים הבלתי פוסקים בהשמדתנו והתעצמות האויב לשם מימוש חזונו. כאינדיבידואלים מודרניים בני המערב אנו מוכנים לשלם כל מחיר תמורת שקיעה ולו רק זמנית בענייננו והתעלמות מהסביבה עד כדי סיכון קיומי. קשה לנו במיוחד לתקוף את מי שעדיין לא תקף אותנו. אולם הבנת אופנות חשיבתם של אויבנו יכולה לעזור לנו בכך. עלינו לעבור ממדיניות של הכלה למדיניות של מניעה. לא עוד המתנה עד לקצה שבו אירן היא מדינה סף גרעינית, הירדמות של 17 שנים "שקטות" עד חיזבאללה תוקף ושוב המתנה לירי חמאס כדי להשיב להם כגמולם. 5. לצופה התמים מהצד לא ברור למה מדינה חזקה מסכימה שארגון טרור יאיים על קיומה וירה עליה טילים. לאורך השנים מצב יחסים זה הופך להרגל ולא רק שכבר לא ברור לצופה מי "התחיל" אלא מתעוררת בו התחושה שאם אנו מקבלים מצב אנומאלי זה שאינו קיים בשום מקום בעולם ומשלימים אתו מי הוא שיערער עליו. יתרה מזו, אנו משדרים תחושה לא מודעת שיתכן שיחס כזה מגיע לנו אחרת לא היינו משלימים עם קיומו. כשטובחים בנו בעיני העולם זה כבר לא כל כך שונה מההתקפות שסבלנו לאורך השנים – אולי כמותית אבל וודאי לא איכותית. אולם כשאנו כובשים את עזה ויש שם קורבנות "תמימים" רבים זו התנהגות שונה מהאיפוק שהרגלנו אליו את העולם. ההתנהלות המכילה שלנו היא ממש מזון לאנטישמיות שאכן מניחה שמגיע לנו להיות מוכים ושותקים. סיכום: אם נבין את אופנות החשיבה של אויבנו לא נשליך עליהם את חשיבתנו המודרנית ולא נחשוב שהם כמונו רוצים שקט. המסקנה הברורה העולה מהבנה זאת הינה אימוץ קו קבוע של מניעה – כלומר, תקיפה יזומה ומתמשכת כלפי כל מי שרוצה לפגוע בנו מבלי להמתין לדבר.