אריה חנוך: ראיון ללא עריכה "מבצע חתונה" משפט לנינגרד скачать в хорошем качестве

אריה חנוך: ראיון ללא עריכה "מבצע חתונה" משפט לנינגרד

(C) כל הזכויות שמורות לענת זלמנסון קוזניצוב 2013 anatzk0702@gmail.com https://www.operation-wedding-documen... 👇👇👇 1970-1979 אריה חנוך, אסיר ציון "מבצע חתונה"​ סיבת מעצר: ניסיון חטיפת מטוס ריק, ללא נוסעים, כדי לברוח לישראל. גזר דין: 15 שנות מאסר בגולאג. שוחרר לאחר 9 שנים. אריה נולד ב 1944 במורדוביה, למשפחה יהודית מסורתית שיותר מאוחר עברה לריגה. הוא הגיש מספר פעמים ויזת יציאה אבל קיבל סירוב כל פעם. אריה הצטרף לקבוצת ציונים שתכננה לחטוף מטוס ריק ולברוח מבריה"מ, לישראל. ניסיון הבריחה אירוע ב 15 ליוני 1970 והקג"ב שידע על התכנית מהתחלה, עצר את החבורה כמה צעדים לפני עלייתם למטוס. משפטם של החבורה נערך ב 15 לדצמבר 1970 והיה ידוע כ"משפט לנינגרד הראשון". אריה קיבל 15 שנים בגולאג, מעצרו הומתק ל 10 שנים והוא שוחרר לבסוף ב 1979 ומייד עלה לישראל. סיפורה של אביבה, בתו של אריה חנוך: 1979, לטביה, אני בת 12. אמא באה אלי ואומרת לי בואי, תתלבשי, אנחנו הולכות לפגוש מישהו חשוב. אני שמה כובע ומעיל (קר בחוץ), ואנחנו הולכות לפארק הקטן המוכר שגדלתי בו, רק כמה דקות מהבית שלנו. בדרך אמא שותקת. אני רואה על הספסל יושב איש מאוד מאוד רזה, עם זיפים ועיניים גדולות, ומעיל צבאי שחור שגדול עליו בכמה מידות. הוא מחזיק דובי ענק ביד. אמא שלי אומרת לי תכירי זה אבא שלך. גדלתי עם אמא, סבא וסתבא, בלי אבא. אף פעם לא שאלתי איפה הוא, רוב החברות שלי בלטביה היו כמוני, אמא וילד, זה היה די רגיל. לא ידעתי שאבא שלי היה אסיר ציון. אמא רצתה להגן עלי ולא סיפרה לי כלום. היא לא סיפרה לי שהשם שלי, אביבה, היה על שם להקת מחתרת שהם הקימו לפני שנולדתי, בהם נפגשו חבריה צעירים כדי ללמוד עברית ולרקוד ריקודי עם. היא לא סיפרה לי שאבא שלי, בן 26 אז, השתתף בנסיון חטיפת מטוס נוסעים קטן שהיה אמור לחצות את מפרץ פינלנד ולהגיע למערב כדי להתריע על מצב יהודי ברית המועצות (מסך ברזל, מסורבי עליה, זכויות אדם). היו אלה 16 אנשים, התוכנית היתה לקחת מטוס נוסעים קל, שעמד על הקרקע, בלי טייס ובלי נוסעים (אחד המשתתפים במבצע היה אמור להטיס). הם ארגנו את זה חודשים ארוכים. הם ידעו בשלב די מוקדם שהמבצע כנראה יכשל והם כנראה ישלחו למחנות או יוצאו להורג אבל הם המשיכו בכל זאת. ב15 ליוני 1970 בעודם ניגשים למטוס, הקיפו אותם מכוניות של סוכני קגב. שניים מהמשתתפים קיבלו גזר דין מוות והשאר קיבלו עונשי כליאה בין 11-ל15 שנה. בהמשך עונשי המוות הומרו גם הם לכליאה. אבא שלי נידון ל13 שנה (שקוצרו ל-9). הוא היה בגולאג, במורדוביה. כל אותן שנים אמא שלחה לו תמונות שלי למחנות, אני לא ידעתי על קיומו. כשפגשתי את אבא שלי לראשונה בחיים שלי, הוא נראה מפחיד, כמו שרק אדם ששהה בגולאג שנים ארוכות נראה. זה היה סוריאליסטי לגמרי. אחרי שהוא שוחרר, נתנו לו 24 שעות להסתלק מגבולות ברית המועצות, והוא עבר בדאוגאבפילס, עיר מולדתי, כדי לראות אותי, ולמחרת טס לישראל. ההורים שלי היו גרושים הרבה שנים (אבל נשארו חברים טובים, עד היום), למעשה התגרשו כשהייתי בת שנה, ואבא הספיק להתחתן שוב לפני שנכנס לסיפור המטוס, אשתו השניה היתה אחת מהמשתתפים במבצע, מרי חנוך. במועד החטיפה היא היתה בהריון עם אח חורג שלי, ומפחד מפני דעת קהל עולמית (הסיפור כמובן קיבל תהודה עצומה, היו הפגנות לשחרורם, בכל העולם, רייגן, גולדה מאיר, כולם נרתמו) היא לא קיבלה מעצר אלא איפשרו לה לעזוב לישראל. אח חורג שלי, שצעיר ממני ב4 שנים, נולד בישראל. הוא ידע על אבא גיבור שלו, ובכל העולם פורסמו תמונות שלו, ילד יפה ועצוב, עומד בשקט ליד תמונה של אבא, בכלא. כשאבא שלי הגיע לישראל, הוא התחיל לשלוח מכתבים לאמא, לנסות לשכנע אותה לעלות, איתי. הוא כתב לה שבתור בת של סירובניק, אסיר ציון ובוגד המדינה, לא יהיה לי עתיד בברית המועצות, שכל הדלתות של האקדמיה יהיו סגורות בפני, שהיא חייבת להוציא אותי. אמא שלי, יפיפיה, עם משרה טובה, המון חברים והמון מחזרים, לא ממש שמחה לעשות את הצעד הזה. לאחר שכנועים רבים, הוחלט שנעלה, רק אני ואמא. התמונה שצירפתי נעשתה כמה ימים לפני שעלינו על המטוס שלקח אותנו, דרך וינה, לישראל. ממש בימים האלה, לפני 40 שנה. לא ארחיב לגבי המשך, העליה עצמה (אולי בפוסט אחר). רק אסיים ואומר שיש לי משפחה גדולה ומלוכדת בארץ, תודות לאמא שלי שהתחתנה פה בפעם השלישית ולאבא שלי שגם הוא התחתן בפעם השלישית, שניהם ביחסים מעולים, ומשניהם יש לי הרבה חצאי אחים עם משפחות משלהם, כולנו שומרים על קשר קבוע ונפגשים בכל הזדמנות.