יתרו - משפטים - ההקש למזבח - מי קדושים אמיתיים? - מכירי טובה לדומם וחי המגינים עליהם - פרעות בני ברק скачать в хорошем качестве

יתרו - משפטים - ההקש למזבח - מי קדושים אמיתיים? - מכירי טובה לדומם וחי המגינים עליהם - פרעות בני ברק

א) למה פרשת משפטים נפתחת דווקא אחרי “המזבח”? 1) הסמיכות: סוף יתרו → תחילת משפטים בפרשת יתרו התורה מסיימת: “וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי… וְלֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו” (שמות כ, כג) ומיד: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כא, א) חז״ל ורש״י מלמדים שהדינים של “בין אדם לחברו” לא מתחילים מ”טבלאות של סעיפים”, אלא ממידות: מתינות, צניעות, כבוד הבריות והכרת הטוב. 2) רש״י על האבנים – קל וחומר לבן אדם רש״י על “לא תעלה במעלות”: הרחבת פסיעות היא דרך ביזיון, גם בלי “גילוי ממש”. ואז הקל וחומר: “ומה אבנים הללו שאין בהן דעת להקפיד על בזיונן – אמרה תורה: הואיל ויש בהן צורך, לא תנהג בהן מנהג ביזיון; חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו – על אחת כמה וכמה.” זה עמוד השדרה של כל השיעור: אם אתה לומד לכבד “אבנים שאתה צריך” – קל וחומר אדם שאתה פוגש, שעומד מולך, שהוא צלם אלוקים. ב) למה הדינים הראשונים בפרשה הם על חיים ואלימות? אחרי עבד עברי, התורה רצה מיד ללב: “מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת” (שמות כא, יב) “וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה… וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ – וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה” (שם, יג) “והאלוקים אנה לידו” – רש״י והמשל של שני הרוצחים חז״ל (ורש״י בעקבותיהם) מביאים יסוד מפורסם: שני בני אדם – אחד הרג בשוגג ולא גלה, אחד הרג במזיד ולא נהרג – והקב״ה מזמן אותם למקום אחד כדי שיתברר הדין (עדים/גלות/מיתה). המסר שאתה בנית מזה הוא מוסרי-הלכתי: אנחנו לא עושים חשבונות שמים, אבל אנחנו כן חיים בתודעה שיש “דין” ויש “השגחה”, ודווקא מי שנושא שם שמים עליו – נדרש פי כמה לא ליפול לאלימות, ללעג, להשפלה, ולדיבורי נאצה. ג) “דחיפה קטנה” – למה זה כל כך חמור? 1) חמשת התשלומים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת) הגמרא בבבא קמא מלמדת שאדם שחובל בחברו משלם חמשה דברים – לא רק על נזק פיזי, אלא גם על בושה ושבת (אובדן עבודה). 2) הרמב״ם: אפילו “המגביה יד” נקרא רשע ברמב״ם (הלכות חובל ומזיק) מופיע לשון חריפה: אסור לאדם לחבול בעצמו ובחברו המגביה יד על חברו – אף על פי שלא הכה – נקרא רשע ואז אתה הבאת את החידוד של החפץ חיים על הגמרא בכתובות: “מכה שאין בה שווה פרוטה” – יכולה להיות “שפשוף קל”, ובכל זאת התורה רואה בזה פגיעה חמורה. זה הופך את הדיון מאקטואליה של “מהומות” – למראה אישית: לפעמים חילול ה’ נבנה מדברים “קטנים”: דחיפה, קללה, זלזול, צעקה, רמיסה של חלש. ד) רבי פרידא ו”אשר תשים לפניהם” – שולחן ערוך אמיתי רש״י בתחילת הפרשה: “לא תעלה על דעתך… עד שתהא סדורה בפיהם… אלא ‘אשר תשים לפניהם’ – כשולחן ערוך.” כאן הכנסת את סיפור רבי פרידא (עירובין נד ע״ב): לימד תלמיד 400 פעמים, וכשנאלץ ללכת לדבר מצווה והתלמיד הוסח – חזר שוב עוד 400. ואז בת קול: “400 שנות חיים” או “אתה ודורך לחיי העולם הבא”. הקו שלך היה חזק: 400 פעם הראשונות: חובת הרב להסביר עד שיבין. ה־400 השניות: פה מתגלה “שבירת המידות”, מתינות, כבוד תלמיד, והאמון בו. ומכאן החיבור הישיר לאקטואליה: מי שממהר, שורף, צועק, “עולה במעלות” של אגו וכוח – בסוף “נגלית ערוותו”: מתגלה שזה לא קדושה אלא גאווה. ה) “אלמנה ויתום לא תענון” – והוא הדין לכל אדם הפסוק: “כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן” (שמות כב, כא) רש״י: “דיבר הכתוב בהווה” – כי הם תשושי כוח, אבל העיקרון רחב: לא לענות אדם. הרמב״ן מדגיש עומק: החלש צועק – והקב״ה “ממהר” לשמוע, כי אין לו מושיעים אחרים. ומכאן אתה בנית נקודה מעשית: “עינוי” הוא לא רק מכה. זה גם עיכוב מזלזל, “תבוא מחר”, ביורוקרטיה אכזרית, השפלה, רמיסה של אדם שאין לו כוח. ו) “אנשי קודש תהיון לי” – והכרת הטוב לכלב הפסוקים: “וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי… לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ” (שמות כב, ל) רש״י: הקב״ה לא מקפח שכר כל בריה. ודרשת יפה עם דעת זקנים/חזקוני: הכלב שומר על הצאן, מוסר נפשו מול הזאב – אז התורה מלמדת הכרת הטוב אפילו לזה. ומכאן הקל וחומר: אם התורה מלמדת “הכרת הטוב” אפילו לכלב – קל וחומר לשוטר, חובש, שכן, עובד ציבור, וכל מי שבפועל שומר ומסייע. וזה החיבור הישיר לאירוע בבני־ברק: כאשר הוצת כלי משטרתי ונשרפו בו תפילין וסידור – הזעזוע הציבורי הוא כפול: גם אלימות וגם פגיעה בסמלי קדושה. ז) אקטואליה: מה “בת קול” אומרת לנו כאן? בלי להיכנס לשמות/מחלוקות פוליטיות, המציאות פשוטה: העולם רואה סרטונים. יהודים בארץ ובעולם קוראים דיווחים. ומי שמזוהה עם תורה – נמדד בזה. לכן מה שצריך לצאת מהשיעור הוא לא “ריב”, אלא תיקון: יותר זהירות בכבוד הבריות יותר מתינות יותר הכרת הטוב יותר אחריות ציבורית של “נושאי שם שמים” ובעיקר: להחזיר את “אנשי קודש תהיון לי” להיות אמת – לא סיסמה. ראשונים/אחרונים רש״י שמות כ, כג; כא, א; כא, יג; כב, כא; כב, ל רמב״ן שמות כב, כא–כג (יסוד צעקת החלש) אבן עזרא שמות כ, כה–כו (גזית/ברזל – כבוד המזבח) רמב״ם הלכות חובל ומזיק; הלכות דעות (מידות/כעס – לפי הרחבה) חפץ חיים (ליקוטי מוסר/שמירת הלשון – על פגיעה “קטנה” וכבוד הבריות) דיווחים על חילוץ חיילות, הפיכת ניידת והצתת אופנוע, ושריפת תפילין וסידור בבני־ברק (פברואר 2026). האשטאגים #פרשת_משפטים #קידוש_השם #בין_אדם_לחברו #כבוד_הבריות #הלכה #מוסר #רש"י #רמב"ם #חפץ_חיים