מדרש שם - דבר תורה לפרשת שמיני скачать в хорошем качестве

מדרש שם - דבר תורה לפרשת שמיני

מדרש שם אחת מההנאות הגדולות שלי, היא להבין את הסיבה שדברים (חפצים, צמחים, חיות ובני אדם) נקראים בשמות שלהם (כן. ממש מעניין אצלי). גמרות ומדרשים שמופיעים בהם המילים "ולמה נקרא שמו..." תמיד ממלאים אותי ברגשות חמימים ונעימים. (לדוגמה ניתן לראות את פרשה יג של ויקרא רבה מהפרשה שלנו). מטבע הדברים, פרשה שמליאה בשמות מוזרים של בעלי חיים (פרשת הכשרות בויקרא יא) היא קרקע פורייה למדרשים בסגנון, אבל ישנם גם פרשנים שעושים כמה דברים אחרים ואנסה להתייחס לתופעות יותר מאשר לפירושים נקודתיים. ראשית כדאי לציין את המפורסם, שברוב הקטגוריות (בהמה-חיה, דגים, שרץ העוף ושרץ הארץ), ישנם כללי כשרות מפורטים בתורה יחד עם מעט דוגמאות, לעומת דיני העופות שבהם יש רק פירוט של העופות הטמאים. אני מציין את הדברים כאן רק כדי להסביר שהסיבה שרוב הדיון שלי יתעסק דווקא בפרשנויות סביב העופות ולא בחלקים האחרים של הפרק, הוא ריבוי השמות בחלק זה. את הצפוי ביותר עושים המתרגמים למיניהם. אונקלוס, רס"ג ודומיהם פשוט מעדכנים אותנו (כל אחד בשפתו) באלו עופות מדובר. שתי הסתייגויות קלות לגבי תרגום אונקלוס. 1) חלק מהפירושים הם בעצם התייחסות למדרשי חז"ל שלא ברור שזה אכן שם העוף – לדוגמה השלך (פס' י"ז) מתורגם שלינונא או בתרגום חופשי שולה הדגים, פירוש שמופיע גם בגמרא במסכת חולין. כלומר התייחסות לתכונות יותר מאשר שם מדעי. ולמרות זאת, ייתכן שאכן העוף נקרא כך על שם התכונות שלו. 2) ישנם מקרים שבהם התרגום הארמי קרוב מאוד ללשון המקראית (עורב – ערבא (טו), שחף – שחפא (טז), עטלף – עטלפא (יט) ואחרים). שלוש סיבות אפשריות לתופעה הזאת: א. לשפות האחיות (ארמית ועברית) אכן היו את אותן השמות לחיות הללו. ב. כמו היידיש והלדינו, היהודים שימרו חלק מהמילים בשפת המקור (כי בכל זאת אנחנו מדברים על עופות) והעופות הללו היו מספיק נפוצים שהשמות שלהם נשמרו. ג. המתרגם לא זיהה את העוף המדובר ולכן שמר את השם התנכ"י. הקושי שיצר סגנון הפרשנות המתרגם ללומד המודרני, דומה מאוד להתלבטות מפורסמת שהייתה לרמב"ם כשבא לכתוב את פירושו למשנה ועוד ספרים רבים. האם כדאי לכתוב את הדברים בערבית שהייתה השפה המדעית הנפוצה של זמנו, או שעדיף לכתוב בעברית (ראה לדוגמה פירוש הרמב"ם למשנה בערלה ג,ב)? בפועל את היד החזקה הוא כתב בעברית אך את רוב שאר כתביו בערבית. כך גם התרגומים על התורה (כמו אונקלוס ורס"ג), אמנם בזמן כתיבתם הרלוונטיות שלהם הייתה גדולה יותר לציבור שאליהם פנו, אבל היום, הלומד המודרני הרבה יותר מתקשה בהבנתם. במקרה הזה המהדירים מתרגמים לעברית בחזרה את השמות המתורגמים וכשמנסים להבין מילה מפורסמת כמו עורב דרך תרגום רס"ג, אנחנו מקבלים: "ג'ראב – עוף ידוע, ויש ממנו מינים רבים, מפורסם שבו השחור בעל הקול הצלול והחזק, והמין המצוי בארץ ישראל שחרותו פתוכה וקולו צרוד" (המהדיר הרב יוסף קפאח, תורת חיים, פס' טו). תסכימו איתי שהיה קל יותר לומר עורב? בשלב הזה נעדכן שגם רש"י הוא בעצם מתרגם, רק שהתרגום שלו הוא לצרפתית עתיקה. וכך כותבת אורה לימור בחוברת הלימוד שלה "בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה, כרך 2" (האוניברסיטה הפתוחה, 1993, עמ' 167): "יש לשוב ולהדגיש, כי ללעזים של רש"י חשיבות ראשונה במעלה ללימוד הצרפתית הקדומה... ולגבי תקופה שממנה כמעט לא הגיעו לידינו טקסטים בשפות המקומיות, יש בהן עדות חשובה לגבי השפות האלה". אבל ישנם שני הבדלים משמעותיים בין רש"י לבין התרגומים. הראשון, שרש"י לא מרגיש צורך לתרגם כל מילה אלא רק כאלה שלדעתו לא יבינו. והשני, רש"י הכניס כמה מדרשי שם של חז"ל והוסיף פירוטים שלא נכתבו בתרגומים. גם ראב"ע עשה את מה שעשה רש"י אך בהתמקדות בשפה הערבית ובהתייחסות ישירה לתרגומו של רס"ג או רבינו יונה אבן ג'נאח. לעיתים הוא גם חולק עליהם כמו בהסבר שלו למילה עזניה שלטענת רס"ג משמעותה אלענקא (בגרסה שלנו ענקא), אך ראב"ע טוען שמבדיקה עם בלשנים ערביים, זה לא ייתכן כי מדובר בחיה מיתולוגית. גם כמו רש"י, ראב"ע דורש את שמותם של מספר עופות כמו נץ – שיש לו נוצות הרבה (טז). אבל ההנאה הגדולה שלי מגיעה (שוב) מכיוונו של בעל החזקוני שמצד אחד, באופן מתודי מתרגם את כל שמות העופות ללעז (אותה הצרפתית של רש"י) כמו המתרגמים, אבל הוא מוסיף גם מדרש שם לכל אחד מהם. אמנם את שתי התופעות מצאנו כבר בפרשנים שקדמו לו, (רש"י וראב"ע), אבל רבינו חזקיה מסביר את כולם בלי יוצא מן הכלל. מה שמפתיע וצריך עיון, היא העובדה שהחזקוני לא דורש את השמות האחרים שמופיעים בפרק (שמות החיות והשרצים) ולמי שיש סיבה לכך, אשמח לשמוע. אז מי אמר שספר ויקרא הוא לא כיף?