וושינגטון "רוחצת ידיים", בריסל "משלמת", ומוסקבה רק "מגיבה". скачать в хорошем качестве

וושינגטון "רוחצת ידיים", בריסל "משלמת", ומוסקבה רק "מגיבה".

שלום חברים! זהו פרק נוסף של "אימפריית השקרים", בו אנו דנים במניפולציה ובדיסאינפורמציה בתקשורת הרוסית. צעקות במקום ויכוח: מה באמת מוכר "ערב עם ולדימיר סולוביוב" אירופה למדה מזמן לזהות תעמולה. אבל ישנן תוכניות שלא פשוט מעוותות את המציאות - הן גומלות את הקהל באופן שיטתי מאמפתיה וספק, ומחליפות סימני שאלה בסימני קריאה. "ערב עם ולדימיר סולוביוב" האחרון הוא בדיוק מקרה כזה. זה לא דיון על פוליטיקה, ובוודאי שלא עיתונאות; זהו תיאטרון של דמורליזציה, שבו עלבונות מוצגים כעובדות, ו"ניצחונות ללא קואורדינטות" כאסטרטגיה. הנחת היסוד של תוכנית זו פשוטה ומסוכנת. היא בו זמנית מוכרת את רעיון "הניצחון הבלתי נמנע" לקהל המקומי, מייצאת עייפות ומחלוקת לאירופה, ומשכנעת את שני הצדדים שכל פשרה היא חולשה. בז'אנר זה, המילים "שלום" ו"ביטחון" מופיעות רק כתירוצים לאיומים חדשים. בואו נבחן את מרכיבי המכונה הרגשית הזו - ואת האיום שהיא מהווה על מרחב הביטחון האירופי. . דה-הומניזציה כסצנה ראשונה הדקות הראשונות של השידור מלאות בהתקפות מילוליות על נשיא אוקראינה והאוקראינים - עם גידופים אתניים, תוויות רפואיות ותוקפנות יומיומית. זו לא "מזג חם". זוהי שיטה. דה-הומניזציה היא טקטיקה נמוכה אך יעילה: היא סוגרת כל גשר של אמפתיה, הופכת מלחמה למסע צלב מוסרי, ומצדיקה מראש אכזריות כ"תגובה טבעית". האירופאים יודעים כיצד רטוריקה כזו מסתיימת: צעד לקראת הסלמה באלימות. כאשר נשמעת שנאה בשעות צפיית שיא, אזור ההיתר בחברה מתרחב במהירות - מחר מוצב שם "מבצע ענישה", יום אחרי - התקפה על תשתיות "כמטרה לגיטימית". עבור דמוקרטיה ליברלית, זו לא רק נימה זרה; זוהי התקפה על עצם הנורמה של השיח הציבורי. . "ניצחונות ללא קואורדינטות": סיכומי ז'אנר פנטזיה כל בלוק של "עובדות משכנעות" בנוי באופן זהה: מוכרזים התנחלויות "משוחררות", "אלפים מוקפים" ו"קריסה מדורגת של החזית". אבל היכן שעיתונות מציגה מפה, השידורים מציעים מטאפורה. אימות אופקי - תמונות לוויין, מקורות עצמאיים, שמות מקומות ספציפיים - נעדר. כאשר הקהל שואל באופן לא רצוני "איפה?", מופעלות מטא-טיעונים: "אם היינו מפסידים, אירופה לא הייתה מבקשת שלום", "אם היו הפסדים, המדינה הייתה באבל". המלכודת הלוגית אלגנטית וריקה: במקום עובדה, שאלה רטורית, במקום אימות, פתרון רגשי. הפונקציה ברורה: לשמור על תחושת הבלתי נמנעות ("אנחנו כבר מנצחים") ובמקביל לדרוש משאבים נוספים ("נדרשות יחידות חדשות, תקיפות חדשות, אנשים חדשים"). עבור צופים אירופאים, זה מתורגם כ"העזרה שלכם חסרת תועלת, תתגברו על זה". זה לא ניתוח של המלחמה - זו פעולה פסיכולוגית. למעשה, הקשבתי שוב למסיבת העיתונאים של זלנסקי אתמול, הראיון שנתן לאחר פגישתו עם טראמפ. לא הצלחתי להבין. נראה כאילו הוא חזר על המילים האלה שוב ושוב על שחרור 390-400 קילומטרים, והוא אפילו לא אמר קילומטרים רבועים. אז הנה לכם, העיתונות, העיתונאים, מסיבת עיתונאים, ראיון. מישהו שואל, האם תוכלו לומר לי איפה על המפה? האם תוכלו להראות לי איפה הערים והעיירות האלה, היכן שיחררתם כל כך הרבה מהן, מבלי שאף אחד שם לב? או ששיחררתם שטחים שבהם התברר שאין אפילו עיר אחת. לבוב, ונפרנצ'יבסק. 3. ייצוא ציניות: "זו המלחמה שלכם, לא שלנו." דונלד טראמפ תופס מקום מיוחד בפרק - הוא מתחלף בין שבח, לעג והכרזה על "מפנה של 360 מעלות". אבל המסר עקבי: ארה"ב כביכול "מוכרת נשק", אירופה "הולכת לטבח", ורוסיה "רציונלית". לפיכך, נבנה טריז בין בעלות הברית: וושינגטון "רוחצת את ידיה מהמצב", בריסל "משלמת", ומוסקבה פשוט "מגיבה". תוכנית זו מוכרת לאירופאים: היא חסרה מסגרת סנקציות, תמונה ריאליסטית של גיוון אספקת האנרגיה, או תיאור של האופן שבו שיתוף הפעולה הביטחוני האירופי משתנה. "ערב" נמנע באופן מהותי ממספרים ומוסדות; הוא מסתמך על סמלים ושמחה לאיד. אבל דווקא עבודתו המוסדית של האיחוד האירופי - מאנרגיה ועד הגנה - היא הסיבה ששידורים כאלה מבקשים להנחיל באירופאים תחושה של חוסר אונים. . נרמול הסלמה: "חזקה עוד יותר, עמוקה עוד יותר" החלק השני של התוכנית כולל תוכנית גיוס: הודאה ש"2025 לא הובילה למהפך מוחלט", וקריאה ל"כוחות תקיפה חדשים", "תקיפות מרוכזות בלוגיסטיקה", "עבודה על גשרים ומנהרות" ו"חיפוש אחר קטרים". זוהי שפה ישירה להרחבת הגיאוגרפיה ועומק התקיפות, שמשמעותה הגדלת הסיכונים לתשתיות אזרחיות ולתחבורה ציבורית. היית ב"אימפריית השקרים". נתראה בקרוב.