הבן שלי אומר שהוא לא מאמין בה'? הרב אילעאי עופרן скачать в хорошем качестве

הבן שלי אומר שהוא לא מאמין בה'? הרב אילעאי עופרן

לעוד שאלות: https://bit.ly/36XZuck אני לא מכיר בעולם כמעט אח ורע להתמודדות שיש לבני נוער בציונות הדתית, בחברה שבה אנחנו חיים. בסוף כל נער ונערה יודעים, בגיל שתים-עשרה, ארבע-עשרה, שבע-עשרה, עשרים, שיש איזו תחנה שבה הם יצטרכו לקבל החלטה, "האם אני דתי, או האם אני לא דתי". הנער או הנערה החרדיים, לא עומדים בפני החלטה דרמטית כזאת. מיעוט באמת מתוכם יבחר אחרת, אבל זה לא תחנת חיים ברורה ומשמעותית. הנער והנערה החילוניים גם הם לא עומדים בפני הבחירה הזאת. מיעוט יבחר לצאת מהחינוך החילוני שבו גדל, אבל בסוף 95% בערך מהעולם החרדי ומהעולם החילוני יישאר במרחב שבו הוא גדל. זאת אומרת, אין שם רגע של בחירה. דווקא בציונות הדתית, על עשרות אחוזי הדתל"שים שלה, כולם יודעים שיש רגע כזה של בחירה. הדבר הזה מייצר – עשוי לייצר, זהות דתית הרבה יותר עמוקה והרבה פחות אינרטית, ותהליך חיפוש רוחני – לפעמים זה עושה את זה לפעמים לא – אבל הדבר הזה הוא תמרור אזהרה להורים. כי לא פעם הורים ומחנכים עומדים מול אותו נער ונערה שמחפשים את זהותם ועולמם עם איזה שעון עצר שאומר: "רגע, בחרת כבר? החלטת? אתה צריך להחליט, "אתה דתי או חילוני? אתה – הלנו אתה אם לצרינו?" ויש סכנה גדולה מלהכניס בני נוער למגירה, שכמו שאמר השיר: "הוא בכלל לא ידע שהוא כזה". הסכנה הגדולה שבלהגיד לו: "תבחר, אתה בפנים או בחוץ?". כי הרבה פעמים, כשמציבים לאדם אקדח כזה, "תבחר אם אתה בפנים או בחוץ" הוא בוחר, לאו דווקא כי זאת הבחירה השלמה והמושכלת שלו, אלא כי מישהו אמר לו: "בחר". ויש משהו דווקא בכך שההורים, המחנכים, עומדים מול הדבר הזה ואומרים – מתאפקים מלקרוא לזה בשם, מתאפקים מלקרוא לנער שלא התעורר לתפילה כבר כמה ימים, לקרוא לזה חילוני, מתאפקים מלשיים את זה בשם, שהוא עצמו לא התכוון להשתמש בו. אחד היסודות החינוכיים, החשובים ביותר שלמדתי מרבותי, הוא שאין נוטלים כל החבילה יחד. אם יש מסר שחשוב שהורים ינחילו לבניהם ובנותיהם בחינוך הדתי, זה שאסור לתפוס את השפה הדתית, כשפה של הכל או כלום. כי מה שקורה פעמים רבות, רבות מידי, זה שמצווה אחת מאתגרת, או הלכה אחת קשה במיוחד, הופכת להיות זרז לעזיבה כוללת של העולם הדתי. תפילה היא מצווה קשה, ההתמדה בה קשה שבעתיים, ואם יש לך או לך הפרעת קשב, זה קריעת ים סוף. אבל כשאדם לא מתפלל ולא הולך לבית הכנסת, הוא מסתכל על עצמו ואומר: "אם אני לא הולך לבית הכנסת אז מה הערך בשבת שאני שומר? מה הערך בכשרות שאני שומר?". והעמדה הזאת מלווה את החשיבה הדתית בהרבה תחומים. אמר לי פעם איזה נער: "אחרי מה שחברה שלי ואני עשינו, גם אלוהים לא רוצה שאני אניח תפילין". ואת המוקשים האלה, יש לנו משימה חינוכית חשובה לפרק. שאין לקשור מצווה אחת במצווה אחרת, ועבירה לא מכבה מצווה. והעובדה שאדם חוטא בדבר אחד, גם אם הוא באופן יומיומי, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", זה לא הכשר לשרץ, זה לא לגיטימציה לאסור, אבל זה כן הבנה, שאסור לכרוך את מה שלא צריך להיות כרוך יחד, ואז זה בעצם להישאר מול שוקת שבורה, מול מצב שבו, בשם הניסיון לשמור על כל החבילה, נשאר בלי שום דבר.