הלוגיקה של גילוי מחוץ לקונבנציה: היוולדה של הדיפרנציולוגיה. מאת פרופ’ תומאס ס. שלינג (2014) скачать в хорошем качестве

הלוגיקה של גילוי מחוץ לקונבנציה: היוולדה של הדיפרנציולוגיה. מאת פרופ’ תומאס ס. שלינג (2014)

אפתח בתודה גדולה לרעי פרופ' ג'ונתן צימרמן (NYU), על שגרם לי ללמוד בגילי המופלג מדע רוח חדש, שאך נולד - מדע הדיפרנציולוגיה. על פניו חשבתי שמדע העוסק בזוגיות אמיתית (יחסי אהבה וחסד) רחוק ממני, כמי שעוסק בכלכלה התנהגותית, בעימותים ובמדיניות ציבורית. אולי דווקא בשל גילי המתקדם, לא דחיתי על הסף והסכמתי לעיין באופן פרטי. נשאבתי פנימה, מרותק ומשולהב. החלפתי רשמים עם פרופ' צימרמן, John T. Cacioppo, Morton Deutsch ובזכותם התרחבה ואף העמיקה תפיסתי. צימרמן ביקש גם אותי להתייחס בכתב ובאופן פומבי למשמעותה של הדיפרנציולוגיה. בחרתי להתייחס דווקא לדרך, הזרה לאקדמיה, בה מכון לה-וידה הוביל מהלך גרנדיוזי חובק עולם, כפי שעשו מחפשי הזהב (Gold Panners) שסיננו בעבודה סזיפית הרבה מאוד חול עם הרבה מאוד מים, במטרה למצוא מעט זהב ואכן זכה העולם בזכות מכון לה-וידה באוצר בלום - חוקי הרוח הבסיסיים ביותר. עם השלמת כתיבת המאמר ידעתי, שכתבי עת, העוסקים בשאלות אפיסטמולוגיות, מתודולוגיות ופילוסופיות במדעי החברה, יעוטו על המאמר הזה ולא רק יאותו לפרסמו, בשל הסנסציה ופוטנציאל השערוריה, הגלום בו. לבסוף, בעצת אנשי שלומי, בחרתי להימנע ועל כך, כך מנבא לי ליבי, אולי עוד אכה על חטא. היות ובחרתי להימנע מפרסום יזום, הרייני מעניק את המאמר כולו, ככתבו וכלשונו למכון לה-וידה, כדי שיקדם באמצעותו ולו במעט את מדע הדיפרציולוגיה אל מול ההגמוניה של האקדמיה בכלל ושל הפסיכולוגיה בפרט. במהלך שנותי כחוקר, ראיתי שוב ושוב כיצד המדע מתקדם, דווקא כאשר אנו מגלים את הטעות המושרשת בהתייחסות למקובלויות, כאל אמיתות נצחיות. מבנים מוסדיים, כמו ביקורת עמיתים, ספי מובהקות סטטיסטיים או כללי פרסום נוקשים, נוצרו כדי לשמור על יציבות, אך לעיתים הם הופכים לחומות שמונעות תובנה. בעבודתי על אסטרטגיית עימות, למשל, הבחנתי כיצד ההנחה על “רציונליות מושלמת” התקבלה כאקסיומה, בעוד שבפועל, מרבית ההתנהגויות האנושיות נשענות על רציונליות חלקית, אינטואיטיבית ולעיתים אף לא רציונלית כלל – והיא זו שמעצבת מציאויות חברתיות ופוליטיות. הטעות הזו אינה מקרית אלא מערכתית – תופעה המזכירה שיווי משקל בתורת המשחקים: היצמדות לכלל נתפסת כבטוחה, בעוד שסטייה נראית מסוכנת. אך דווקא הסטייה הזו, ההפרה המודעת של המקובל, היא זו שמובילה להתקדמות. כך היה באתגור המודל הניוטוני על ידי איינשטיין, וכך גם במודל הסגרגציה שפיתחתי בעצמי – שבו העדפות פשוטות, תחת הנחות מקובלות אך שגויות, יוצרות תוצאות חברתיות קיצוניות. רק כאשר אנו מבחינים בין המקובל לבין המהותי, נפתחת הדרך לפרדיגמה חדשה. המדע, במובן זה, מתקדם לעיתים קרובות מתוך הטעויות שבבסיסו – לא מפני שהחוקרים כושלים, אלא מפני שהם מתפתים לזהות את נוהלי החקירה עצמם עם האמת. הדיפרנציולוגיה נולדה בזכות דרך מחקר חדשה, גלובאלית, בה נקט מכון לה־וידה – דרך שביסודה ההנחה, שהידע האנושי כבר קיים ומפוזר במקורות אינספור, אלא שהוא מעורבב בשגיאות, בפרשנויות סותרות ובמחשבה לא בשלה. לפיכך נדרש איסוף שיטתי ולא בררני מכל הבא ליד ומכל קצוות תבל. עשרות מומחים מלומדים מעולמות הספרות, השירה, התיאולוגיה, כתבי הקודש, הפילוסופיה, ותורות העידן החדש תרמו אף הם למאגר התוכן העצום של מכון לה-וידה. עשרות אוניברסיטאות – ובהן אונ' בר־אילן ואונ' ניו־יורק – שיתפו כאלפיים מחקרים, שנעשו אצלן בתחום לרבות מדעי הקוגניציה. כשתם שלב האיסוף, הגיע השלב המכריע - השלב של עיבוד ביג דאטה והצלבה מתודולוגית. אנשי מקצוע ממדעי הנתונים – Data Architect, DataOps Engineer, Data Scientist, Data Analyst עבדו ימים כלילות. אלפי כתבים עברו דיגיטציה ועובדו. אלגוריתמים סמנטיים מתקדמים ובסיסי נתונים רב־לשוניים אפשרו לסנתז אלפי שנות חשיבה אנושית למערכת אחת קוהרנטית, במטרה לזקק מתוכם את האמת העירומה והנאורה. כך, בהדרגה, נפרשה היריעה ובה התחברו חלקי התצרף המדעי למדע סדור, שלם ומבוסס. כל מרכיבי התמונה השלמה מצאו בה את מקומם המדויק. כאשר ניגלה פסיפס עשיר כזה לארכיאולוגים, הם יודעים - מצאנו אוצר בלום. התרבות האקדמית מניחה כי הלגיטימיות של ידע נובעת רק לאחר אימותו – שרק מה שנמדד ונשנה, ראוי להיחשב אמיתי. ואולם, ההיסטוריה של המדע מלמדת אחרת. ניוטון ניסח את חוקי הכבידה, לפני שהיו לו אמצעים למדוד אותם, ודרווין תיאר את תורת האבולוציה, בטרם ניתן היה לאמתה גנטית. בכל המקרים הללו, הקוהרנטיות קדמה למדידה. כך גם הדיפרנציולוגיה – היא נגלתה מתוך בליל ההתנסות האנושות כולה - כל הטוב וכל הרע, מכל העמים, מכל הזמנים, מכל המינים, בכל הגילאים ובכל סיפורי החיים האפשריים. היא נגלתה בזכות החזון להגדיר מחדש את יחסי האדם – לא כפסיכולוגיה, לא כסוציולוגיה, אלא כפיזיקה של יחסי חסד, של גוף זוגי אחד, המורכב משניים. החוקיות הזו לא הייתה יכולה להיחקר באמצעות מתודולוגיה כמותית; היא נדרשה להיקרא מתוך המציאות עצמה – מתוך זיהוי העקרונות הקבועים, שביסוד השוני האנושי. האקדמיה פיתחה מונופול על שיטת החקירה. היא קבעה שרק ניסוי אמפירי, חוזר וניתן לכימות, הוא מדעי. הדבר נכון רק במידת מה – הוא אומנם מגן מפני טעות ומסייע לשמור על סטנדרט – אך הוא גם מצמצם את המבט. הוא מתעלם מהעובדה, שחלק גדול מהתופעות האנושיות פועל מחוץ לגבולות המדידה. כאשר גלילאו כיוון את הטלסקופ לשמיים, הוא לא ציית לפרוטוקול מדעי – הוא יצר אחד חדש. אותו מעוף ועוז רוח נדרש גם ממי שפונה כיום לעסוק בפיזיקה של הרוח. הדיפרנציולוגיה אינה שוללת את המתודה, אך היא משחררת את החקירה מהתלות בה. היא מתייחסת אל היעדר מכשירי מדידה לא כחולשה, אלא כהזמנה לחשוב מחדש – עד שהקוהרנטיות עצמה הופכת לראיה.