כרמית פלטי קציר בכיכר החטופים בתל אביב (23/11/24) скачать в хорошем качестве

כרמית פלטי קציר בכיכר החטופים בתל אביב (23/11/24)

ערב טוב, שמי כרמית פלטי קציר. לפני שנה בדיוק, הקצינה שלי התקשרה ואמרה: "אמא שלך חוזרת לישראל", בפעימה הראשונה. יומיים קודם, הג'יהאד הודיע שהיא נהרגה והמודיעין לגבי נכונות הידיעה לא היה וודאי. באותו יום לא סיפרתי לילדיי שסבתא חוזרת. למודת אכזבות, בקושי סיפרתי זאת לעצמי - אבל היא חזרה אלינו, בחיים! אמא שלי, שיודעת איך מרגיש הגיהנום מבפנים, שיודעת איך מרגיש רעב ואיך מרגישה התעללות, זכתה מחדש בזכות הבסיסית לחיים. היא זוכה לחבק אותנו, לחבק נכדים, ואני זוכה להגיד לה בכל יום כמה אני אוהבת אותה. השבי שלה הסתיים אחרי 49 ימים, ומאז היא מתמודדת עם ההשלכות שלו במאבק הירואי על חייה, על כל נשימה. והזמן בשבי לא עומד במקום, הוא רק נהיה מחריד יותר ויותר. כבר 414 ימים, 101 חטופות וחטופים כלואים במציאות של מלחמה מתמשכת המסכנת את חייהם. הם מגיעים לחורף מותשים גופנית ונפשית, מיובשים, מורעבים וחשופים לאלימות. אנחנו גם יודעות ויודעים שהן עלולות להיכנס להריון כתוצאה מאונס, ואולי כבר ילדו. אני חושבת גם על הזמן של אלעד אחי, ועוד 26 יקירים שנחטפו בחיים וניסו לשרוד, להחזיק מעמד, יום ועוד יום, בתקווה שהמדינה שלא שמרה עליהם באותה שבת - תתעשת, גם אם באיחור נוראי. ואלעד, שנלחם על השבתם של הדר גולדין ואורון שאול במשך שנים - עד שבעצמו נחטף - האם האמין שיצילו אותו? האם התייאש? כנראה שלעולם לא אדע. הוא נרצח כשהוא לבדו ואין מי שיעיד. אבל שני דברים ברורים לי: א. ייאוש הוא לא אופציה! כל מי שיש לו את הזכות להסתובב חופשי בעולם חייב לדרוש את החופש הזה עבור מי שאין לו! אנחנו חייבים לזעוק את זעקתם, אף אחד לא ישתיק אותנו! ב. לא ניתן לממשלה לשבור את החוזה הקדוש שבין המדינה לאזרחיה! ממצוות של "לא תעמוד על דם רעך" ופדיון שבויים, דרך הקוד האתי הצה"לי של "לא משאירים פצועים בשטח" ועד לאחרונה, כאשר הממשלה נחלצה בצדק להציל כל ישראלי מאויים באירופה. זהו החוזה שמגדיר את הד.נ.א הישראלי והוא חזק יותר מכל שיקול קואליציוני. ראש הממשלה, חברי הקבינט והקואליציה - אסיים בשלושה דברים אליכם: ראשית, אנחנו, משפחות החטופים, לא האויב שלכם. עצרו את מסע ההסתה נגדנו. שנית, את האויבים האמיתיים מדינת ישראל מחסלת בשנה האחרונה בהצלחה רבה – מתי יגיע הזמן שנציל את אהובינו? שלישית, אין לכם פטור מהחוזה בין הנהגת המדינה לאזרחיה. שלומם של אהובינו בעזה, בריאותם, חייהם וגם השבתם לקבורה של מי שנרצחו והופקרו למותם - נמצאים תחת אחריותכם. אין כפרה על הפקרה ואין מחילה על הקרבתם! עצרו את המלחמה שהשיגה את יעדיה, פרט ליעד החשוב מכולם: החזרתם של אהובינו הביתה. עסקה יכולה וחייבת לצאת לדרך שוב! לא איבדנו תקווה, כי אהובינו חייבים לסמוך על הכוחות של כולנו, חייבים לדעת שנחזיר אותם. מגיע לכל אחת ואחד מהם לחבק את אהוביו, לסגור מעגל. תודה רבה. Good evening, my name is Carmit Palty Katzir. Exactly a year ago, my officer called me and said: "Your mother is returning to Israel," in the first stage. Two days earlier, the Jihad announced that she had been killed, and the intelligence regarding the accuracy of the information was uncertain. On that day, I didn’t tell my children that their grandmother was returning. Worn out by disappointments, I barely allowed myself to believe it—but she returned to us, alive! My mother, who knows what hell feels like from the inside, who knows what hunger and abuse feel like, regained her basic right to life. She gets to hug us, to embrace her grandchildren, and I get to tell her every single day how much I love her. Her captivity ended after 49 days, and since then, she has been heroically battling its consequences for her life, for every breath she takes. And time in captivity doesn’t stand still—it only grows more horrifying. It’s been 414 days, and 101 abducted men and women remain trapped in the harsh reality of ongoing war, endangering their lives. They are entering winter physically and mentally exhausted, dehydrated, starved, and exposed to violence. We also know that some of them might become pregnant as a result of rape, or perhaps they already have given birth. I think of the time my brother Elad endured, along with 26 others who were abducted alive and tried to survive, holding on day after day, hoping that the state which failed to protect them on that fateful Saturday would finally come to its senses, even if horribly late. Elad, who fought for years for the return of Hadar Goldin and Oron Shaul—until he himself was abducted—did he believe he would be rescued? Did he despair? I will probably never know. He was murdered alone, with no one to bear witness. But two things are clear to me: 1. Despair is not an option! Anyone who has the privilege to walk freely in this world must demand that same freedom for those who do not! We must scream their cries; no one will silence us! 2. We will not allow the government to break the sacred covenant between the state and its citizens! From the commandments of "Do not stand idly by the blood of your neighbor" and redeeming captives, through the IDF’s ethical code of "leaving no wounded behind," to the recent rightful rescue of every threatened Israeli in Europe—this covenant defines Israeli identity and is stronger than any coalition considerations. Prime Minister, members of the cab