דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת מנחות | דף כ"א | הקומץ רבה скачать в хорошем качестве

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת מנחות | דף כ"א | הקומץ רבה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א תקציר השיעור: א). הרמב״ם בהל׳ איסורי המזבח (פ״ז ה״ג) ביאר דשיעור שני גזירים לקרבן עצים היא גודל אמה על אמה. ב). תוס׳ הרחיב עפ״י התוספתא בשקלים (פ״ג ה״ג) דלרבי יש בה ג״כ חיוב חוץ ובעי ג״כ ימין וקידוש כלי. ובמעילה דף י״ט ע״ב פי׳ המפרש דלרבי יש בה קדושת הגוף כיון דהיא קרבן גמור ויש בה מעילה אחר מעילה דאין לה פדיון. ורש״י בדף ק״ו ע״ב פי׳ דהקמיצה על העצים היא שמרסקין אותן לעצים דקין ונוטל מהם מלוא קמצו. ותוס׳ סבר דמקטירין השיריים של הקרבן עצים דלא כבשאר מנחה אלא כבמנחת כהן דמקטירין השיריים כיון דאין בה אכילת הכהנים. והר״ג בדף ק״ז ע״א סבר דהשיריים של העצים ניתנין לכהנים כמו השיריים של המנחה. וביאר תוס׳ דלרבנן הוי העצים שמתנדבין ג״כ ״קרבן״ דהכתוב קראם ״קרבן״ ואכן צריכין כתוב למעט אותם ממליחה אף אליביהם, אלא הש״ס סבר דמשמע מהברייתא דהוי קרבן גמור כדם, וזהו רק אליבא דרבי. אבל תוס׳ בזבחים דף מ״ג ע״א סבר דלרבנן אינו קרבן בכלל אלא מכשירי קרבן, ולא בעי כתוב למעטם ממליחה. והיא דתוס׳ שם והר״ג להלן בדף ק״ז ע״א פי׳ דלרבנן הקרבן עצים מביאין לעצי המערכה וביאר המשנה למלך דמוסר אותן לציבור אשר עצי המערכה המה רק משל ציבור, ולכן אכן אינם כקרבן בכלל ורק כמכשיריו. אבל החזו״א (סימן כ״ג) והמקדש דוד (סימן י״א אות ד׳) דייקו דלרבנן מקריבין עצים הללו על המערכה כקרבן ממש, דאל״ה בוודאי יכול לנדב לציבור ולמה צריך שיעור? וכמו״כ הקשה המקדש דוד דהביא התוס׳ בסוכה דף מ״ז ע״א שהנביא קרבן עצים טעין לינה, ואי היא רק נדבה לבדק הבית למה צריך לינה? וגם דהתו״כ (דיבורא דנדבה י׳ ו׳) פסק דקרבן העצים אינה באה בשותפות, וגם האונן אינו מביא עצים, ואי היא רק נדבה לעצים להמערכה, למה לא? ואלא דהיא כקרבן על העצים אף לרבנן, אלא דאינו כקרבן גמור. וחזינן מסוגיא הלז דהרחיבו חז״ל את הרשימה של מה שיכול האדם להביא לקרבן על המזבח, דכבר היה קיימת מסורה ומנהג זו בימי בית שני וכדחזינן בהכתובים בנחמיה, ודרשו אותה בהתורה ממה שכבר נרמז בתוך הכתובים שבאים ביחד עם הקרבן (כמִתאַבֵּן עמה). וחזינן דחגגו את הבאת העצים בט״ו באב במנהג הלז כשגמרו המשפחות שהביאו העצים. והיא מחמת דרק דלת העם עלו עם עזרא והיו יכולין לנדב רק את זה, ולכן שמחו והנציחו את זה לעולם שהמשפחה שהביא באותו היום אז (וכדהביא הש״ס בסוף תענית ממגילת תענית), ינדב את זה בכל שנה ואף כשכבר העשירו ולא הצריכו למנהג הלז. והיא בפרט דבספרי החשמונאים חזינן דראו את השכינה בהמקדש כבתוך האש, אשר לכן החשיבו את העצים שידלוק האש עליה. ועי״ז הוקבעו מנהג זו בתוך העם עד לקרבן ממש, וחז״ל (שבאו מן הפרושים שאימצו את מנהגי העם) עסקו לאמץ את מנהג הלז שהיתה חשובה להעם בתוך הכתובים. ולכן אף בשארי הכתות בימי בית שני ובספרות בית שני כמו בספר צוואת לוי ובספר היובלים עסקו לבסס ענין העצים שעל המערכה, ועכ״כ דבמגילה מכת הקומראן במגילת מקרא משוכתב (שהיא העתקה מן התורה בשינויים) הכניסו פסוקים בהתורה לקרבן העצים ד״תקריב עצים לעולה״, וכמו״כ הביאו במגילת המקדש דהיה ״מועד העצים״. ובליקוטי שיחות מהרמ״מ מליובביץ׳ (ויקרא חכ״ב) ביאר דהמבע דתי של הקרבן העצים (אשר בהבאת בע״ח היא שמביא חיים ובמנחה צרכי החיים ועיין בשיעור לדף ב׳) היא דכבר במכשירי הקרבן מוסר את עצמו ושמח בהתקרבותו לה׳ במאמץ שלו להעבודה אף מלפני שבא חוויית העבודה עצמה. ודבר זה עצמה נחשבת ל״קרבן״. ג). תוס׳ דייק מסוגייתן דסתם מליחת קדשים היא מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו, דאז נחשב כרותח והוי כדם שבישלו. ד). היד דוד ביאר דהביא הש״ס בסוגייתן קובץ מימרות בענין דם וחציצה שאינם מקושרות דוקא זה לזה. ה). רש״י פי׳ דדם שבישלו אינו עובר עליו דכיון דנפיק מתורת דם דאינו ראוי לכפרה, ורק דם הראוי לכפרה עוברין עליו באכילתו. והקשה הגרי״ז דהסיבה לזה דאינו מכפר דנפיק מתורת דם, היא הסיבה דאינו עובר עליו באכילתו כיון דנפיק מתורת דם, אבל לא מחמת דאינו מכפר? ו). חידושו של רבא דחייב על דם חמור שקרש, אע״ג דהמשנה בכריתות חייב אף אאכילת דם טמא, היא דאף אי נקרש דם הטמא חייב עליו. ז). אע״ג דמסוגייתן משמע דדם שבישלו אינו עובר עליו מדאורייתא, סבר הרשב״א בחולין דף קי״א דאסור מדאורייתא מידי דהוי כחצי שיעור (באיכות). והשאגת אריה ביאר דאסור מה״ת וחייב אף מלקות, והא דאינו עובר עליו היא רק לגבי חיוב כרת, דרק בזה מהני הא דאינו ראוי לכפרה דהיא כפרה מהכרת. ורש״י סבר דדם שבישלו אכן חייב בחטאות החיצוניות וכמו״כ בחולין, וכן סבר הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות (פ״י ה״ו). ח). השיטמ״ק ביאר דחציצת הדם היא אף לגבי נטילת ידים. והמדרכי בהל׳ מקואות (סימן תשמ״ח) הביא מהיראים דהא דדם לח אינו חוצץ היא משום דאינן האדם מקפיד על הלח. ט). המקדש דוד דייק מרש״י דמליחת הקרבן אינה רק הכשר הקרבן אלא יש עליה ממש שם עבודה ובעינן מעשה מליחה ע״י אדם (ועיין בשיעור לדף כ׳). וכן משמע בחידושים המיוחסים להרשב״א דס״ד דלאו עיקר מצוה היא ואינו דוחה שבת קמ״ל. (ולכן מועלין בו וכמו״כ משמע בזבחים דף ק״ח ע״א דמשלים לכזית דהקטרה ומחזירו אי נפל מעליה.) והקרן אורה הקשה דאפילו אי היא מכשירי מצוה הא מכשירי מצוה שא״א לעשותם מבעוד יום דוחה שבת, ואינו מוכרח דהיא עבודה? ובחידושים המיוחסים להרשב״א הקשה דהא אין עיבוד באוכלין וכבר הופשט העור ממנה, ולמה לא תדחה שבת? ותי׳ דקרבן תמיד ומוסף כולו כליל, וכיון שאינו עומד לאכילה יש עליה שם עיבוד אי מולחו. והביאו המשנה למלך בהל׳ שבת (פי״א ה״ה) ודן בדבריו אי שייך עיבוד באוכל שאינו עומד לאכילה. י). הערוך והראב״ד בפי׳ לתו״כ פי׳ דהא דעתו בו טעם כבינה הנותנת טעם בהאדם היא דימלח כל שהוא שיבין שיש בו מלח. אבל רש״י פי׳ דהיא מלח הרבה כמו שמוציא הדם לקדירה. וכמו״כ פי׳ התוס׳ דלא חזי לאכילה בלי הדחה. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gO...