עיונים הוריות דף ו'-ז' | הציבור כישות חדשה בפנ"ע скачать в хорошем качестве

עיונים הוריות דף ו'-ז' | הציבור כישות חדשה בפנ"ע

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדהארכנו בהמבוא למס׳ הוריות מגמת מכילתין היא בהתחליף מממשלת הכהונה בהעם לממשלת החכמים על העם. וזהו מחמת דירדו חז״ל לרוחה של התורה והאיך להתאימה למצב חייהם בזמנם. ובהמעבר הלז שינו ג״כ את המובן של ״ציבור״ להתאימה לזמנם, וג״כ מהא דחילק התורה בין הקרבן שמביא היחיד בחטאו לקרבן שמביאין הציבור בחטאם. וכדאמרנו במבוא למס׳ הוריות (ח״ג) הבינו חז״ל מהכתובים דה״ציבור״ אינה כאוסף של יחידים, אלא כישות חדשה לשלעצמה, וקבעו דזהו ע״י הוראת הבי״ד שמצרפם ביחד לישות חדשה. (ועיין בשיעור לשבועות דף כ״ג בענין מושג של emergence במדע ופילוסופיה, אע״ג דחז״ל לכאורה לא הושפעו מהפילוסופים בזה. וזהו בכל ההשוואות דחזינן בין חכמת חז״ל וחכמת אוה״ע בזמנם, דהושפעו במדת מה מהם ברוח הזמן אבל לא לגמרי.) והאבני נזר והשם משמואל והרב עמיאל בספרו דרך הקודש (שמעתתא ח׳) האריכו בזה דכל שותפות בעלמא היא רק כבעלות של שתי גברים בהחפצא, משא״כ ה״ציבור״ היא כבר כשותפות של גברא אחת חדשה ממש על החפצא. והגרי״ד סולוביצ׳יק מבוסטון בספר נפש הרב ביאר דזהו הענין של ״כלל/כנסת ישראל״ דיכולין לכפר גם על המתים שמתו כבר, דהישות המטפיזית הלז של הציבור שמייצר את ״כלל ישראל״ עי״ז מקשרין אליה גם את הדורות שכבר עברו, דהכלל היא יותר מהרכיבים שמייצר אותה והיא כיחידה בפני עצמה. ועי״ז העבר עדיין קיים כאילו היא עדיין אתנו היום (והביא ראיה לזה מהא דפי׳ הרמב״ן בויקרא א׳ ב׳). ועי״ז אכן מהני תקנת הציבור לחייב אף אדורות העתידים, כיון דהציבור היא כישות חדשה לשלעצמה. ובזה ביאר ר׳ שמעון שווב בספר מעין בית השואבה דלכן אומרים בליל הסדר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים, דכיון דהציבור היא כיחידה לעצמה, לכן אף אי משתנים הפרטים האישיים שבה אפ״ה אין הגוף שלה משתנה ועדיין קיימת בעבור זה עשה ה׳ לי שהוא בתוך זה הכלל. והצפנת פענח (ח״א עמ׳ שס״ט) ומכתבי תורה (עמ׳ 29) דימה את הרעיון הלז לההנחה העשירית של הכלאם שדחה הרמב״ם במו״נ (ח״א פע״ג) דהדמיון קובע מהו אפשרי, ובזה הא יכולין לדמות הענין דהשלם גדול מסך חלקיו (והרמ״א בתורת העולה קשר הקרבנות של העניים כגון מנחות ועופות שמסמלים להכלאם, משא״כ קרבנות העשירים שמסמלים לגישת הרמב״ם שחלק עליהם.) כדהבאנו בשיעור לב״ב דף קי״ג-קי״ד ביאר הקובץ שיעורים (דף קכ״ו ע״ב) דתפיסת הבית בירושה קודם שחלקו האחים ביניהם אינה כשותפות, אלא כל אחד יש לו חלק בהכל דהיא כישות בפני עצמה. והנה ספר ויקרא, שכל ענינה היא תורת הכהנים והקרבנות, התחיל בעולת היחיד שאינה נאכלת להכהנים והבעלים. וקבעו החוקרים דהיא מחמת דרצתה התורה להציג דענין הקרבן היא שמביא היחיד ונותן הקרבן לה׳ ולא כדי לזון ולפרנס הכהנים. ולפי״ז י״ל דהתחיל התורה בקרבן היחיד ללמד דהשיא של ענין הקרבן היא הא דמביא היחיד מעצמו בפתאום באופן ספונטני מרצונו את הקרבן ומתנה לה׳ כדי לקרב את עצמו אליו; וכמו דחזינן בהקרבת הקרבנות של האבות וכו׳ בספר בראשית מקודם להציווי. והרב ד״ר יונתן גרוסמן האריך בזה בספרו תורת הקרבנות. ואע״ג דהמשיכה ספר ויקרא בחיובים של קרבנות ציבור, היא לומר דהציבור היא כאוסף של הרבה יחידים בזה, דהקרבן האידיאלי היא הקרבן שמביא היחיד באופן הנ״ל. אבל חז״ל החליפו את הענין הלז וקבעו דהקרבן האידיאלי היא הקרבן של כל הציבור, והקרבן של היחיד היא רק כצל מקרבן הציבור; ה״ציבור״ היא אכן כישות חדשה לגמרי ולא רק כאוסף של הרבה יחידים. ולכן חילקו חז״ל בין הסוג של קרבן יחיד וסוג של קרבן ציבור. (ואכן הביא החוקר ר׳ צבי אריה שטיינפלד במאמר מה בין קרבן יחיד לקרבן ציבור, דחזינן בספרות חז״ל דהבינו דלא הצליחו כ״כ במגמה הלז בהא דרצו לקבוע דרק קרבנות ציבור מקריבין בטומאה ודוחין את השבת, אבל הביאו כמה ראיות מקרבנות יחיד שמקריבים בטומאה ודוחין את השבת וכן להיפך בקרבנות ציבור, וקבע ר״מ דהחילוק היא אי קבוע להם זמן.) וי״ל דראו חז״ל את זה בהא דבחטא העדה מביא הציבור חטאת פנימית דלא כשאר חטאת היחיד. ובימיהם אכן התחילו הרומיים לקבוע בחוקיהם דתאגיד של ציבור היא כישות חדשה שאינה רק כאוסף של יחידים. ור׳ אברהם לופטביר בספר זרע אברהם (סימן ד׳ אותיות כ״א-כ״ד) ביאר בזה דלכן סברי חז״ל דאין דין חטאת שמתו בעליה בקרבנות ציבור, כיון דישות הציבור אינה מת אע״פ שמת כל הדור ההיא. וחמיו המשך חכמה ביאר בהפטרה לשבת הגדול והפטרה לשבת חזון דלכן אין מנחת ציבור כמנחה הבאה בשותפות. וכמו״כ כתב במכתבי תורה (סימן קנ״א) והרש״ש בזבחים דף ד׳ ע״א דלכן אין בקרבן הכלל בעיה של שינוי בעלים, כיון דאינה כקרבן של אוסף יחידים אלא כישות ויחידה חדשה. וכל זה באה מהא דחידשו חז״ל את המושג דקרבן האידיאלית היא קרבן הציבור אשר ה״ציבור״ היא כישות חדשה לגמרי ומשונה במין מהיחיד. ולכן קבעו וחידשו דצריכין לשקול מחצית השקל בכל שנה כדי לייצר הענין של הציבור הזה להקרבנות. ולכן סבר רבן יוחנן בן זכאי בשקלים (פ״א מ״ד) דכהן שאינו שוקל חוטא, וטען דטעו הכהנים בהא דדרשי שאינם יכולין לתרום דא״כ לא יוכלו להקריב הקרבן דאז תהיה ג״כ חלקם מעורב בה ומנחת כהן כליל תהיה, דכשמייצרים הישות של ״ציבור״ כבר אינה כרק אוסף של יחידים אשר יש בה ממש חלקו היחיד. ואכן קבעו במגילת תענית היום ליו״ט כשניצחו הצדוקים, שהרבה מהן היו כהנים, דהתמידין אינן באין משל יחיד אלא משל ציבור. ור׳ שמעון שווב ביאר בזה דלכן קבעו חז״ל דכשמונה ממש את גלגלותם מביא נגף, כיון דעי״ז הא מהרס ענין הישות של הציבור לרק אוסף של יחידים. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gO...