מאמר ״ונחה עליו רוח ה׳״ - אחרון של פסח תשכ״ה #1 - הרב יעקב גולדשמיד скачать в хорошем качестве

מאמר ״ונחה עליו רוח ה׳״ - אחרון של פסח תשכ״ה #1 - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״ונחה עליו רוח ה׳״ - אחרון של פסח תשכ״ה #1 מאמר זה מעמיק בקשר המהותי בין חג הפסח לבין ביאת עידן המשיח, בהתבסס על טקסטים מההפטרה המסורתית הנקראת במהלך פסח. ניתוח חסידי זה חוקר בדקדקנות את הממדים השונים של ההתגלות האלוקית שיאפיינו את התקופה העתידית הנכספת הזו. 1- שני התפקידים של המשיח המאמר מבחין בין שתי פונקציות יסודיות שהמשיח יקבל על עצמו: 1המשיח כ"רב" (מורה) בתור מורה, המשיח ילמד תורה לכל עם ישראל, אך בדרך שונה באופן רדיקלי מההוראה הנוכחית. הוראה זו תתבטא בשתי צורות נבדלות: א) הוראה דרך הבנה שכלית - הוא יעביר את החכמה האלוקית "בטוב טעם", מה שיאפשר הפנמה עמוקה דרך השכל. בניגוד למורה רגיל שפשוט מתאים את דבריו לרמת תלמידיו, המשיח יחשוף את הממדים הפנימיים של התורה באופן שיהיה ניתן לתפיסה אמיתית על ידי האינטליגנציה האנושית. ב) הוראה דרך ראייה ישירה - מעבר להבנה השכלית, הוא יציע תפיסה ישירה של האמת האלוקית, בדומה להבדל בין הבנה תיאורטית של תופעה לבין ראייתה במו עיניך. צורת הוראה זו חורגת ממגבלות השכל אך עדיין נגישה לחוויה האנושית. המאמר ממחיש נקודה זו באמצעות האנלוגיה של אדם הרואה מטוס טס מבלי להבין את המנגנון המאפשר זאת, או צופה באש מתרוממת מבלי לתפוס את חוקי הפיזיקה שמאחוריה. הראייה הישירה מציעה ידע חווייתי שחורג מהבנה מושגית. 2- המשיח כ"מלך" הממד המלכותי של המשיח מייצג רמה גבוהה עוד יותר. כמלך, המשיח יחשוף היבטים של האלוקות שהם מעבר לכל תפיסה אנושית, אפילו מעבר לתפיסה ישירה. התגלויות אלה יועברו באופן "מקיף" (סובב או טרנסצנדנטי), ללא הפנמה פנימית. המאמר מסביר שהמלוכה, במהותה, כרוכה בהפרדה והתעלות מעל העם. גם כאשר המלך נותן פקודות, הוא עושה זאת מעמדת סמכות טרנסצנדנטית, והעם מציית לא מפני שהוא מבין את סיבת הצווים, אלא מתוך כניעה לסמכות המלכותית עצמה. יחסים אלה משקפים את האופן שבו יתגלו ההיבטים הגבוהים ביותר של האלוקות. 3 - השוואה בין הגלות לתקופת בית המקדש המאמר יוצר ניגוד בולט בין החוויה הרוחנית בגלות לבין זו של תקופת בית המקדש: החוויה בבית המקדש בתקופת בית המקדש, עם ישראל נהנה מחוויה כפולה: • הבנה שכלית עמוקה של האלוקות • תפיסה ישירה ("ראייה") של הנוכחות האלוקית ראייה ישירה זו אפשרה גם מצב אותנטי של השתחוויה, כניעה מוחלטת ומודעת בפני האלוקות המתגלה. בית המקדש היה המקום שבו באו "לראות ולהיראות" - לראות את הנוכחות האלוקית ולהיראות על ידה. חשכת הגלות הגלות מאופיינת בהיעדר הראייה הישירה הזו, בדומה למצב של שינה. המאמר מסביר שבמהלך השינה, היכולות החושיות והשכליות מופחתות: • העיניים סגורות, מונעות ראייה ישירה • השכל פועל בעיקר דרך דמיון ואסוציאציה חופשית • ניתן להימצא "בו-זמנית בשני מקומות שונים" בחלומות מטאפורה זו ממחישה את מצבנו הרוחני הנוכחי שבו התפיסה הישירה של האלוקות מוסתרת, ואפילו ההבנה השכלית שלנו מבולבלת ומוגבלת ביחס למה שהייתה בתקופת בית המקדש. המאמר מתייחס לתפילה שבה אנו מקוננים: "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות". חוסר היכולת להשתחוות באמת נובע ישירות מחוסר היכולת לראות את הנוכחות האלוקית. 4 - התפקיד הייחודי של "נצח" בגלות כדי לפצות על חשכה רוחנית עמוקה זו, המאמר מסביר שהקב"ה חיזק בנו את מידת ה"נצח" (התמדה/ניצחון/נצחיות), שמושרשת בעצם הנפש. ה"נצח" מייצג את הנחישות הבלתי מעורערת, את היכולת להתמיד מבלי שיש צורך להבין או לראות. תכונה זו נחוצה במיוחד בגלות, שבה חסרות לנו ההתגלויות הרוחניות שהזינו את האמונה בתקופת בית המקדש. המאמר מצטט את הביטוי המקראי "נצח ישראל לא ישקר", המציין שתכונה זו מושרשת בממד ה"כתר", מעבר לכל שינוי ומגבלה. באופן פרדוקסלי, המאמר מסביר שתכונה זו מתגלה יותר ב"עקב" מאשר ביכולות הגבוהות יותר. כשם שהעקב רגיש יותר למים חמים מאשר הראש, כך הנחישות הבלתי מעורערת של הנשמה היהודית מתגלה יותר בחלקים ה"נמוכים" ביותר ולכאורה הפחות רגישים של הווייתנו. 5 - ההכנה לגאולה המאמר מסכם בתובנה עמוקה על הפרדוקס של הגלות: דווקא דרך העבודה הרוחנית המאופיינת בהתמדה אל מול החשכה, אנו מכינים וראויים להתגלויות העליונות שיבואו עם עידן המשיח. התמדה זו (מסירות נפש) בשמירת התורה והמצוות, ללא התמיכה של הראייה או ההבנה המלאה, מזככת את הנשמה ומכינה אותה לקבל את שלוש רמות ההתגלות שיאפיינו את עידן המשיח: • ההבנה השכלית המושלמת • הראייה הישירה של האלוקות • ההתגלות הטרנסצנדנטית של עצמות האלוקות עצמה כך, המאמר מלמד אותנו שהקשיים הרוחניים של הגלות אינם רק מכשולים שיש להתגבר עליהם, אלא מהווים את הדרך עצמה שבה האנושות מגיעה לרמות רוחניות גבוהות אף יותר מאלו שהיו קיימות בתקופת בית המקדש.