הרב ישי סעיד | פרשת תרומה📜יש לך כסף – או שיש לך לב? סוד העושר האמיתי בפרשת תרומה скачать в хорошем качестве

הרב ישי סעיד | פרשת תרומה📜יש לך כסף – או שיש לך לב? סוד העושר האמיתי בפרשת תרומה

השיעור בפרשת תרומה נפתח בפסוק: “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה… וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת”. המילה “תרומה” מופיעה שלוש פעמים, ורש״י מביא בשם המדרש שמדובר בשלוש תרומות שונות: האחת – מחצית השקל לאדנים, הבסיס שעליהם עמדו קרשי המשכן. השנייה – מחצית השקל לקניית קורבנות ציבור. והשלישית – תרומת המשכן עצמה, נדבת הלב, שכל אחד נתן כפי שידבנו ליבו. המהר״ל שואל: בפרשת תרומה עצמה מפורשת רק תרומת המשכן, אם כן מדוע להזכיר גם את שתי התרומות האחרות? והוא מבאר שיש קשר פנימי בין שלושתן – אין האחת בלא האחרת, וכולן נובעות משורש אחד. המדרש אומר: “יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל”. המשכן נועד לכפר על חטא העגל. בחטא העגל חטאו ישראל בשלושה רבדים: בנפש – בכוח המחשבה, כאשר ייחסו לעגל כוח אלוהי. בגוף – במעשה העבודה והזביחה לעגל. ובממון – כאשר נדבו את כספם וזהבם לעשייתו. לפיכך נדרשה כפרה בשלושת הממדים הללו, ולכן נצטוו בשלוש תרומות. האדם מורכב מגוף ונפש, אך המהר״ל מוסיף שגם הממון נחשב ממד באדם. הוא מביא ראיה מהגמרא בבבא קמא: “הגוזל מחברו שווה פרוטה כאילו נוטל את נפשו”, וכן מהפסוק “ואהבת את ה׳… בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” – לבבך זה הגוף, נפשך זה הנפש, ומאודך זה הממון. מכאן שהממון הוא חלק ממערכת העבודה של האדם. גם בעיר הנידחת מצווה התורה לשרוף את הרכוש יחד עם התושבים, ללמד שהממון הוא חלק מן האדם. וכן בתשובה – “תשובה, תפילה וצדקה” – צום כנגד הגוף, קול (תפילה) כנגד הנפש, וממון כנגד הממד השלישי. כיצד הממון הופך חלק מהאדם? המהר״ל מבאר שהממון הוא חיותו של האדם, הוא נותן לו מרחב פעולה וכוח השגה. הירושלמי אומר: “כל האיברים תלויים בלב והלב תלוי בכיס”. כלומר, הרצון תלוי באפשרות הכלכלית לממשו. בהתאם לכך מבאר המהר״ל את שלוש התרומות: מחצית השקל לאדנים – כנגד הגוף, שהאדנים הם היסוד המחזיק את המשכן כפי שהגוף מחזיק את הנשמה. מחצית השקל לקורבנות – כנגד הנפש, “לכפר על נפשותיכם”. ושתיהן שוות לכל אדם, כי בגוף ובנפש כולם שווים. לכן גם מביאים מחצית – חצי כנגד הגוף וחצי כנגד הנפש. מדוע לא שליש? כי הממון איננו חלק מהותי פנימי אלא כלי חיצוני המרחיב את פעולת האדם. לכן הוא נכלל ב”מאודך” – התרחבות מעבר לגבול. התרומה השלישית – לבניין המשכן – הייתה נדבת הלב, “כל אשר ידבנו ליבו”, משום שממון אינו שווה בין בני אדם. אך שואל המהר״ל: מדוע לא לחייב עשיר ביותר ועני בפחות? והוא משיב: ההגדרה של עשיר איננה כמות הכסף אלא נדיבות הלב. מי שיש לו לב טוב ועין יפה – זהו עשיר. מי שכספו גנוז ואינו משתמש בו – אינו נקרא עשיר. ממון שאינו מרחיב את האישיות והעשייה של האדם – אינו שייך אליו באמת. זה דומה לאדם שיש לו כספת מלאה כסף אך אין לו מפתח. או אדם שליבו אטום ואינו מסוגל לתת – בשניהם אין גישה אמיתית לממון. לכן אומרת המשנה: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”. העושר נמדד ביחס של האדם לממונו ובמידת מימושו. מי שאינו מסוגל להשתמש בכספו – נחשב עני בדעת, גם אם יש לו הון רב. התרומה למשכן נמדדה לפי נדיבות הלב, משום שהיא באה לכפר על ממד הממון שבחטא העגל. רק מי שמסוגל לתת – ממונו נחשב חלק ממנו. בסיום מובא סיפור: אדם עשיר בירושלים שאסף טרמפים כחסד יומיומי. הוא סיפר שהכניס לביתו אדם גלמוד וחסר כל, דאג לו כשנה עד פטירתו. לפני מותו ביקש ממנו אותו אדם שיספר לו לאחר פטירתו מה מתרחש בדין של מעלה. לאחר זמן התגלה אליו בחלום ואמר לו: בכל מצווה שיש בה פניות – שכרה נפגם. אך חסד וצדקה, אפילו עם פניות מסוימות, נשארים בשלמות יחסית. משום כך המשיך אותו אדם להרבות בחסד. המסקנה: עושר אמיתי הוא יכולת נתינה. מי שמסוגל להשתמש בשפע שקיבל להרחבת עשייתו – נקרא עשיר. מי שכספו חוסם אותו – הוא עני, גם אם הונו רב.