הדרכון הזר שלי скачать в хорошем качестве

הדרכון הזר שלי

זה לא עוד פוסט על רילוקיישן. את הרילוקיישן שלי עשיתי כבר מזמן. לא הרבה יודעים עלי אבל את ארץ הזרות אני מכירה היטב: נולדתי לשני הורים שעלו לארץ בגיל מאוחר יחסית, לבית עם תרבות צרפתית. למרות שהלכתי לגן ירושלמי ולבתי ספר ירושלמים, תחושת הזרות ליוותה אותי מאז ומתמיד והיא חלק ממי שאני עד היום. כנראה שהזרות (והבדידות שבאה בעקבותיה) היא בין היתר זו שהביאה אותי מגיל צעיר כל כך לעולם המשחק, עולם שמכריח אותך לפרק את פלטת צבעי הפרסונות השונות ושלל הזהויות, הכובעים והתפקידים שלך, ולא לתת לאף כובע כזה להגדיר מי את.ה באמת. הרגע הזה שבו מספרים סיפור מול קהל או מצלמה הוא הרגע שבו כל הצבעים האלה הופכים להיות שקופים. רגע שבו אין להם יותר שום תוקף, משמעות או תפקיד, מלבד לאפשר לך להיות במקום הכי אמיתי, הכי מזוקק והכי עוצמתי שלך, המקום שבו כל המסיכות מתפוגגות ונושרות, בזו אחר זו. במהלך השנים בהן אני מלמדת, גיליתי שתחושת הזרות אינה זרה, לא רק עבורי. ראיתי אותה בעיניים של כל כך הרבה אנשים שנמאס להם להרגיש שהם "משחקים תפקיד". אצל מי שפתאום לא מזהים את הקול של עצמם, או שוכחים מי הם, מהרגע שהם צריכים לדבר מול קהל או מצלמה. וזה מה שאני הכי אוהבת לעשות. להניח יחד עם תלמידיי את מזוודת הנדודים, ולמצוא את הכריזמה הטבעית שהתחבאה בה. להפוך את הבמה, את הקהל ואת העדשה- לבית. בית שהכניסה אליו אפשרית עם כל דרכון, מכל מקום שבעולם... בסירטון: קטע קצר מתוך תכנית הרדיו של שרון אדם בר ניב הנפלא, בו דיברנו בדיוק על זה: איך להפוך את הבמה והקהל לבית, גם כשאנחנו מרגישים זרים לעצמנו. לינק לראיון המלא בהמשך הפוסט. ואתם, באיזו סיטואציה אתם מרגישים פתאום זרים לעצמכם?