משפטים שובבי"ם ושקלים - אהבתי את אדוני: רציעה כגניבת הנפש והחמצת החירות - יציאת מצרים כהחלפת אדון скачать в хорошем качестве

משפטים שובבי"ם ושקלים - אהבתי את אדוני: רציעה כגניבת הנפש והחמצת החירות - יציאת מצרים כהחלפת אדון

הרב אברהם הלוי שליט״א בשידור חי! פרשת משפטים פותחת מיד אחרי עשרת הדברות בדין הראשון: “כי תקנה עבד עברי”. רש״י מדגיש: מדובר בעיקר בעבד שנמכר על ידי בית דין בגלל גניבתו, כמו שנאמר בהמשך: “אם אין לו ונמכר בגניבתו”. השיעור נבנה סביב שתי קומות: (א) העבדות במצרים כתיקון שורשי ל“גניבת נפש” ולפגם הברית, (ב) ההנהגה כולה לטובה כדי לעורר בעם ישראל רצון של קבלת עבדות לה׳, כי אין מלך בלא עם. קומה ראשונה: עבדות מצרים כתיקון – מכירת יוסף, “גונב נפש”, וטיפות אדם הראשון השאלה הראשונה: למה דווקא גנב נמכר לעבד, ולא מזיק שאין לו לשלם? ההבחנה שהודגשה: מזיק פגע – אבל גנב לקח לעצמו דבר שאינו שלו, השתמש בו, ולעיתים לא ניתן להשיב. זו נטילה שמחליפה בעלות בנפש: מי שחי בתודעה ש“מה שאקח – שלי”, פוגע בשורש היושר של האדם. לכן התורה מתקנת מידה כנגד מידה: מי שלקח של אחרים לעצמו – נלקחת ממנו חירותו, והוא נכנס לתהליך של עבדות שמטרתו לשבור את בעלות ה“אני”, ולהחזיר אותו להכרה שיש גבולות, שיש אדון, ויש דין. כאן נפתח הקשר הגדול למצרים: העבדות במצרים אינה רק היסטוריה, אלא תיקון. השיעור קשר זאת לשני שורשים: מכירת יוסף – זה עומק “גניבת נפש”: לקחו את יוסף, מכרו אותו לעבד, סילקו אותו מהבית ומהייעוד. זה לא רק חטא בין אדם לחברו; זה שעבוד של נשמה, ויצירת מציאות של עבדות בעולם. “עבד עברי” בפרשה הוא תבנית-קטנה של אותו מהלך: גניבה שמולידה שעבוד, עד שמתקנים. טיפות אדם הראשון/פגם הברית – על פי המהלך הקבלי שנרמז בשיעור, חלק מהירידה למצרים והגלגולים של הדורות קשורים לפגם הברית. כאשר אדם משתמש בכוחות החיים כאילו הם “שלו”, בלי להחזירם לתכלית של קדושה, הוא בעצם “לוקח לעצמו” דבר שאינו שלו. לכן התיקון הוא דרך עבדות, צמצום, גבולות, ותהליך שבו האדם לומד שהוא פיקדון – לא בעל בית. זו הסיבה שהעבדות נתפסת כתיקון עמוק, לא רק כעונש חיצוני. מכאן חוזרים לפרשת משפטים: התורה מוסיפה דין שמטלטל עוד יותר – “אם אדוניו יתן לו אשה”. האדון רשאי לתת לעבד שפחה כנענית, והילדים “יהיו לאדוניה”. זה מדגיש את חומרת השעבוד: לא מדובר רק בעבודה, אלא בהרגשה שהאדם “אינו שלו”. ובדיוק זה עומק התיקון: מי שלקח לעצמו מה שאינו שלו, צריך לחוות מה פירוש “אינך בעל הבית”. מכאן גם מובן עומק הרציעה: עבד שאומר “אהבתי את אדוני… לא אצא חפשי” – במקום לצאת לחירות של עבודת ה׳, הוא בוחר עבדות לבשר ודם. על זה אמר רש״י: אוזן ששמעה בהר סיני “כי לי בני ישראל עבדים” והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע. זה מדרון: מתחיל בגניבת ממון, ועלול להגיע עד “גניבת נפשו” – איבוד החירות הפנימית והרצון לצאת. קומה שנייה: הכול לטובה – לעורר רצון להיות עבדי ה׳ (“אין מלך בלא עם”) מכאן השיעור עלה לקומה שנייה: גם אם יש ירידה וחטאים, ההנהגה כולה הובילה לטובה – כדי לייצר בעולם מציאות חדשה: מלכות ה׳ בפועל. יציאת מצרים איננה “סיום העבדות”, אלא החלפת אדון. התורה עצמה מדגישה שוב ושוב: “אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים” – ומיד מציבה יעד: “כי לי בני ישראל עבדים”. כלומר: לא יצאנו כדי להיות “חופשיים לעשות מה שבא לנו”, אלא כדי להגיע לחירות האמיתית – להיות עבדי ה׳, משוחררים מעבדות ליצר, לכסף, לכבוד ולפחד. וזה עומק הכפילות בפסוקי הגאולה: “וַיֵּאָנְחוּ… מִן הָעֲבֹדָה… וַתַּעַל שַׁוְעָתָם… מִן הָעֲבֹדָה”. לא רק “כואב לנו לעבוד”, אלא נוצר רצון חדש: די לעבדות לבשר ודם – אנחנו רוצים עבדות לה׳. ברגע שהרצון הזה נולד, אז “וירא אלוקים… וידע אלוקים”: ה׳ רואה שעם ישראל כבר מכוון למלכותו. כאן הוסבר היסוד: אין מלך בלא עם. החידוש ביציאת מצרים הוא שה׳ נהיה “מלך” בעולם בפועל – “ה׳ ימלוך לעולם ועד”. אבל מלכות דורשת עם שמוכן לקבל עול. ומדרגת העם בקבלת מלכות נקראת בראשיתה עבדים: “עבדי ה׳”. לכן המשכן עומד על אדנים: בסיס שמבטא “אדון–עבד”. הכסף למטה מחזיק את הקרשים המצופים זהב – ללמד שהבסיס של השראת השכינה הוא קבלת עול, ביטול ה“אני”, ועמידה יציבה של “נעשה ונשמע”. מכאן השתלב נושא מחצית השקל: משה התקשה, וה׳ הראה לו “מטבע של אש”. המסר: כסף איננו “חומר מת”; הוא אש, חיות, ניצוצות, תפקיד. כשישראל לקחו זהב ועשו ממנו עגל – זה היה עיוות ייעוד: ממון שניתן לתיקון הפך לעבודה זרה. לכן התיקון הוא להחזיר את הממון למלכות: מחצית השקל, קורבנות ציבור, אדנים, בניין משכן. וגם “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” – כי בעבדות אין מקום לאגו של “יותר”; יש שוויון של עם אחד שעומד תחת אדון אחד. בסיום נחתם הוורט: עבד עברי = 358 = משיח. הגאולה אינה מתחילה מחופש ללא עול, אלא מהיסוד הפשוט והגבוה: קבלת עבדות לה׳. מי שמתקן גניבה, מתקן כסף, מתקן ברית, ומעמיד את עצמו תחת מלכות שמים – הוא כבר בונה מציאות של משיח, כי משיח הוא גילוי מלכות ה׳ בעולם. מקורות מרכזיים: שמות כא (עבד עברי, שפחה, רציעה); שמות כב (“אם אין לו ונמכר בגניבתו”); ויקרא כה (“כי לי בני ישראל עבדים”); שמות ב (“מן העבודה… מן העבודה”); שמות טו (“ה׳ ימלוך לעולם ועד”); שמות ל ושמות לח (מחצית השקל וכסף האדנים); מגילה יג (“כבר הקדימו שקליהם לשקליו”).