סמדר אליאסף-אש ואבק Smadar Eliasaf-Fire and Dust скачать в хорошем качестве

סמדר אליאסף-אש ואבק Smadar Eliasaf-Fire and Dust

סמדר אליאסף: אש ואבק אוצרת: ד"ר איה לוריא טקסט מאת: ד"ר אילת זהר הסטודיו של סמדר אליאסף מתפקד כ"קמרה אובסקורה" – חלל אפל המייצר דימויים כעקבות של מגע ותנועה, עקבות של רגליים, גוף ועור. הציורים מבוצעים על ידי הקירות והרצפה, בתהליך לא מודע ולא רצוני, המתכתב עם צילום ואוטומטיזם. הציורים מתפקדים כעקבות של נוכחות, סימנים אינדקסליים לתהליך המתקיים מעבר לראייה, לרצון, למודעות, להחלטה, או אפילו לבחירה. בכך הם משקפים את התייחסותו של פרויד לתהליך הצילום כמטפורה של הלא-מודע. הציורים של אליאסף מציירים את עצמם כשם שתצלומים מסוימים "קורים" בטעות – סדרה של ראיות אילמות לפעולה שהייתה, לתהליך שקרה. הצד האפל של אמנותה של אליאסף מתייחס גם לנוכחותם של צבעים כהים, לקריעה וניסור של פורמט הציור, כמו גם לאזכור של איום המצוי מעבר לקירות הבית. בשלב מוקדם בהתפתחותה האמנותית השתמשה אליאסף בבגדיה שלה, כשהם טבולים ורוויים בצבע, למריחתו על פני הבד – והציור זכר את האירועים הפרפורמטיביים הללו. במאמרו הקאנוני על "אמנות טקסטיל" הצביע גוטפריד זמפר על מקור האדריכלות בטקסטיל. האוהל, טען, מבטא צורך לסמן גבולות בין החלל הפנימי והחוץ, ומגלם את הממשק בין טקסטיל ואדריכלות. אליאסף מרבה לחבר בין אריג וסטרוקטורה, בדרכים שונות. בין השאר, היא מפרקת את מסגרות העץ ומעצבת אותן לכדי צורות מומצאות חדשות, באופן המהדהד את מבנה הבית היפני הקלאסי – בית שהתעצב מתוך זיקה לפוטנציאל קריסתו על רקע רעידות האדמה התכופות המאפיינות את המקום. את הסדרה האחרונה של האמנית ניתן לראות כאזכור לעור פגוע, המהדהד את המושג "אני-עור" של דידייה אנזייה. מושג זה מתייחס לעור כשכבה מגינה בממשק בין האדם והעולם, הגבול בין הפנימי (ה"אני") והחוץ (העולם). עם זאת, ניתן להתייחס לעור, כנהוג ברפואה הסינית, כשכבה מחוררת, מעין מסננת המאפשרת זרימה של אנרגיה ו"רוח" בין הפנים והחוץ. הסדרה החדשה של אליאסף מגלמת את המתח בין שתי התפיסות הללו בעורות פגומים, מפורקים, מחוררים, פצועים וחדירים, שמאפשרים זרימת חליפין בין פנימי וחיצוני, בין ה"אני" והעולם. פציעתה של שכבה חיצונית זו מאפשרת לדימויי פְּנים לבצע את עצמם על פני השטח – בגוף ובנפש. (צילום ועריכה: דור אבן-חן) Smadar Eliasaf: Fire and Dust Curator: Dr. Aya Lurie Text by Dr. Ayelet Zohar Smadar Eliasaf’s studio functions as a camera obscura – a space that generates images as traces of touch and movement, traces of feet, body, and skin. The paintings are performed by the walls and the floor in a process that corresponds to photography and Automatism. They are traces of presence, indexical expressions of a process that lies beyond sight, volition, consciousness, decision, or even choice. In this they reflect Freud’s reference to the process of photography as a metaphor of the unconscious. Eliasaf’s works paint themselves in the manner that certain photographs occur accidently – silent evidence to an action or process that took place in the past. The dark aspect of Eliasaf’s art also pertains to its dark colors, the tearing and hacking of the painting’s format, and their reference to a threat outside the walls. Early on in her artistic development Eliasaf used her own garments, soaked in paint, to smear it over the surface of the canvas, which retained the memory of the performative painting events. Gottfried Semper, in his canonical text on Textile Art, asserted that architecture originated in textiles. The tent, he claimed, exemplifies the need to demarcate the boundaries between interior space and the exterior, embodying the friction zone between textile and architecture. In the same vein, Eliasaf has often linked fabric and structure in various ways, such as deconstructing wooden frames and reshaping them into newly invented shapes, echoing the plain structures of the classic Japanese home, whose materials and construction take into account the potential threat of an earthquake. The last series in the exhibition is reminiscent of damaged skins, echoing Didier Anzieu’s notion of the Skin Ego, which refers to the skin as a protective layer, a shield and an interface with the world, forming the boundary between the inner (self) and the outer (world). Yet one may regard the skin, as in Chinese medicine, as a perforated layer, a sieve that allows the flow of energy and “wind” between the inner organs and the external sphere. Eliasaf’s new series embodies the tension between these two outlooks with damaged, deconstructed, perforated, and permeable skins, which allow an exchange between the internal and the external, between self and the world. The damaging of the external layer endorses the image of the inner nature to perform itself on the surface – body and soul. (Video and editing: Dor Even-Chen)