צללי הבדידות - סיפורו של איתן: פרק רביעי - המנגינה השבורה скачать в хорошем качестве

צללי הבדידות - סיפורו של איתן: פרק רביעי - המנגינה השבורה

‪@TINY11968‬ #music #אהבתישראל #היפהופ #hiphop #caribbeanmusic פרק רביעי: המנגינה השבורה ------------------------------------------------ שלושה חודשים אחרי התערוכה של עידו, איתן הרגיש כאילו העולם שלו התחיל להסתובב קצת יותר מהר. "פרויקט אור" התרחב – עכשיו היו לו שני מתנדבים קבועים: סטודנטית לפסיכולוגיה בשם נועה, שהייתה פעם ילדה מבודדת בעצמה, ומורה בדימוס בשם דוד, שראה יותר מדי ילדים נשברים בכיתות שלו. הם עברו מבית ספר לבית ספר, מדברים, מקשיבים, מציירים עם הילדים. אבל איתן ידע שזה לא מספיק. כל ילד שהצילו – הזכיר לו אחד שלא הצליחו להגיע אליו בזמן. זה קרה באמצע סדנה בבית ספר יסודי בנתניה. הכיתה הייתה מלאה ילדים צועקים, צוחקים, מציירים את "הצללים שלהם" על דפים גדולים. איתן הסתובב ביניהם, מעודד, מחייך. פתאום הוא שמע צליל – מנגינה קטנה, כמעט לא נשמעת, מגיעה מהפינה הרחוקה. ילדה קטנה, בת אולי תשע, ישבה שם לבד, מנגנת על פסנתר צעצוע זעיר שהביאה מהבית. האצבעות שלה רצו על הקלידים הפלסטיק, מנגנות משהו מוכר – את "Für Elise" של בטהובן, אבל בגרסה שבורה, עם טעויות קטנות שרק מוסיקאי היה שם לב. איתן ניגש אליה לאט. "זה יפה," אמר. "איך קוראים לך?" הילדה הרימה עיניים כחולות גדולות, מלאות הפתעה. "תמר," לחשה. "אבל אל תספר לאף אחד. הם לא יודעים שאני מנגנת." איתן התיישב לידה על הרצפה, מתעלם מהרעש מסביב. "למה לא?" תמר הסתכלה מסביב, כאילו בודקת אם מישהו שומע. "כי הם יגידו שאני מוזרה. כמו בפעם האחרונה. הייתי בכיתה ד', וניגנתי בפסנתר של בית הספר בהפסקה. כולם צחקו. אמרו שאני 'זקנה', כי אני אוהבת מוזיקה ישנה. אחר כך הפסיקו לשחק איתי. אני יושבת לבד בהפסקות עכשיו. מנגנת רק כשאף אחד לא רואה." איתן הרגיש את זה – את הדקירה המוכרת בבטן. זה היה כמו להסתכל במראה. "גם לי זה קרה פעם," אמר. "הייתי ילד שקט, אהבתי לבנות דברים. הילדים קראו לי 'מכונה'. בסוף זה הפך לחרם. אבל יודעת מה? המנגינה שלך – היא לא שבורה. היא רק צריכה קהל שמבין." תמר חייכה חיוך קטן, ראשון. "אתה תבין?" "בטח," אמר איתן. "רוצה לספר לי עוד?" בשבועות הבאים, תמר הפכה לחלק מ"פרויקט אור". היא הגיעה למשרד פעמיים בשבוע, אחרי בית הספר. שם, בחדר היצירה, היה פסנתר אמיתי – ישן אבל מכוון. תמר ניגנה. בהתחלה – רק לבד. איתן ישב בפינה, מקשיב, לא מדבר. אחר כך, הוא התחיל לשאול שאלות: "מה את מרגישה כשאת מנגנת את החלק הזה?" תמר ענתה: "כאילו אני רצה בשדה, אבל יש רוח חזקה שדוחפת אותי אחורה." איתן הבין. הרוח הזאת – זה היה החרם. הוא סיפר לה על יוני, על הסכין, על הלילה ההוא. "פעם חשבתי שהצללים האלה יישארו לנצח," אמר. "אבל גיליתי שהמוזיקה – או הציור, או הבנייה – יכולה להדליק אור בתוכם." יום אחד, תמר הביאה דף עם תווים שהיא כתבה בעצמה. "זה שיר שלי," אמרה. "קוראים לו 'הרוח שלא נושבת יותר'." איתן ביקש ממנה לנגן. זה היה משהו פשוט – מנגינה איטית, עם כמה אקורדים כבדים בהתחלה, ואז יותר ויותר מהירה, יותר שמחה. בסוף, היא נגמרה בצליל גבוה, כמו צחוק. "זה מדהים," אמר איתן. "את יודעת מה? בואי נקליט את זה. נעשה שיר אמיתי." תמר הסכימה, אבל רק בתנאי: "אל תגיד לאף אחד בבית ספר." איתן הזמין מוזיקאי צעיר מהפרויקט, בחור בשם אורי, שהיה פעם ילד מבודד בעצמו בגלל אהבתו לגיטרה. הם עבדו על השיר שבועיים. הוסיפו מילים: "הרוח נושבת חזק, אבל אני לא נופלת / אני מנגנת את השיר שלי, והיא הופכת לרוח קלה." אורי הוסיף גיטרה, תמר שרה בקול קטן אבל צלול. בסוף, זה הפך לשיר מלא – ארבע דקות של קסם. איתן לא עצר שם. הוא ארגן הופעה קטנה – לא בבית ספר, אלא באולם קהילתי קטן בנתניה. הזמין את כל הכיתה, אבל לא אמר מה זה. רק "הופעה מיוחדת לילדים". ההורים באו, הילדים באו בעל כורחם. תמר עלתה לבמה לבושה בשמלה כחולה פשוטה, הפסנתר לפניה, אורי עם הגיטרה מאחור. כשהתחילה לנגן, הכיתה דממה. הם זיהו אותה מיד – "זאת תמר!" לחשו. אבל כשהיא שרה – "הרוח נושבת חזק, אבל אני לא נופלת" – משהו השתנה. הילדים הסתכלו זה על זה, פניהם מבולבלות. אחת הבנות, זאת שהובילה את החרם, התחילה לבכות. "זה עלינו," לחשה לחברה שלה. בסוף ההופעה, תמר קמה וקדה. הקהל מחא כפיים, אבל הילדים קמו ראשונים. הם ניגשו לבמה, אחד אחד. "זה היה מדהים," אמר הילד שהיה הכי קשה כלפיה. "סליחה שלא האזנתי קודם." תמר חייכה. "עכשיו אתה כן." אחרי ההופעה, איתן לקח את תמר הצידה. "את רואה?" אמר. "המנגינה שלך לא הייתה שבורה. היא רק חיכתה לקהל הנכון." תמר חיבקה אותו. "תודה שהיית הקהל הראשון שלי." באותו לילה, כשאיתן חזר למגדל שלו, הוא הרגיש משהו חדש. לא רק ניצחון. תקווה. כי כל ילד כמו תמר – כמו עידו, כמו תום מהסיפורים שהוא שמע – היה הוכחה שהצללים יכולים להפוך למשהו יפה. למנגינה. לציור. לשיר. אבל איתן ידע שזה לא נגמר. למחרת בבוקר, הגיעה שיחת טלפון מבית ספר אחר. "יש ילדה אחת… היא כותבת סיפורים. הילדים צוחקים עליה. אתה יכול לבוא?" איתן חייך. "אני בדרך." כי זה מה שהפך אותו ממי שהיה – למי שהוא עכשיו. לא מיליארדר. לא מנכ"ל. אלא האיש שמדליק את האור בצללים של אחרים. וכל פעם שהוא עשה את זה – האור שלו עצמו זרח קצת יותר חזק. ------------------------- המשך בתגובות ------------------------- © כל הזכויות שמורות. שם היצירה: צללי הבדידות - סיפורו של איתן: פרק רביעי - המנגינה השבורה שם היוצר: טייני שנה: 2025 אין להעתיק, לשכפל, להפיץ, להציג בפומבי או לעשות כל שימוש מסחרי ביצירה זו או בחלקים ממנה ללא אישור מפורש ובכתב של היוצר. שימוש בלתי מורשה יגרור תביעה משפטית. לבירורים וקבלת אישור שימוש מסחרי, ניתן ליצור קשר [email protected] במייל: או בפלאפון: 058-4420001 מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: [email protected] פלאפון: 0584420001