אבודים בטבע - פרק 12: השיבה הביתה – הצללים שנותרו скачать в хорошем качестве

אבודים בטבע - פרק 12: השיבה הביתה – הצללים שנותרו

​‪@TINY11968‬ #music #אהבתישראל #arctic #ORBANBEATS פרק 12: השיבה הביתה – הצללים שנותרו ------------------------------------------------------------------ השמיים מעל העיירה נווה היו כהים עכשיו, עננים כבדים מתגלגלים מהאופק כמו אזהרה שקטה. דוד, דניאל ונילי יצאו מביתה של חיה הזקנה, התליון הקטן תלוי על צווארה של נילי כמו עוגן קטן נגד סופה. האבן הוחזרה, הצל נעלם, והיער שתק מאחוריהם – אבל משהו בלבם לא נרגע. "זה נגמר, נכון?" שאלה נילי, קולה נשמע חלש יותר מהרגיל, כאילו הפחד עדיין נצמד אליה כמו עלה רטוב. היא הרימה את התליון, מרגישה את החום הקל שבקע ממנו, זיכרון לדודה רחל שתמיד אמרה: "הטבע לא שוכח. הוא רק מחכה." דוד, שצעד ראשון, הנהן אבל לא ענה מיד. הוא הרגיש את הכתף שלו כואבת – זיכרון מהפציעה הישנה בצבא, שתמיד התעוררה כשהלחץ עלה. "כן, זה נגמר," אמר לבסוף, אבל קולו לא נשמע משוכנע. כשהיה צעיר, בימי המילואים בצפון, הוא איבד את ארי החבר הטוב ביער דומה – ארי נעלם לילה אחד, רק צעקה רחוקה נשמעה, ומאז דוד נשא את הצל הזה בתוכו. "אבל בואו נעלה על אוטובוס ונחזור הביתה. תל אביב מחכה." דניאל, שספר את הצעדים שלהם מאז יצאו מהיער, בדק את המפה בטלפון שסוף סוף קלט אות. "יש אוטובוס בעוד שעה. נספיק." הוא ניסה להישמע לוגי, כמו תמיד – הסטודנט להנדסה שמתבסס על מספרים ומפות – אבל מאז מות אביו יצחק בתאונה, הוא ידע שחיים לא תמיד מתנהלים לפי חישובים. "אבל מה אם חיה צודקת? מה אם הרוחות לא מרפות?" בדרך לתחנה, הם שמעו צעדים מאחוריהם – לא הצל, אלא מישהו אמיתי. הם הסתובבו וראו אישה זרה, לבושה בגלימה כהה, שיער כסוף ארוך זורם ברוח, עיניים כהות שכאילו רואות דרך הנשמה. היא צעדה בביטחון, כאילו ידעה בדיוק מי הם. "אתם לא לבד," אמרה בקול נמוך, מסתורי, נעצרת מולם. "שמי אילה. אני... שומרת. ראיתי אתכם ביער." נילי נרתעה, ידה אוחזת בתליון. "מי את? איך ידעת?" אילה חייכה חיוך קטן, אבל עיניה נשארו קרות. "אני חיה ביערות כאלה כל חיי. אני יודעת את הסודות שהאבן מסתירה. אבל אתם לקחתם משהו שלא שייך לכם – חלק מהצל נשאר איתכם." דוד הסתכל בה בחשד, ידו זזה אל הכיס. "מה את רוצה מאיתנו?" אילה התקרבה צעד, קולה נמוך יותר. "לעזור. או להזהיר. תלוי בכם." היא סיפרה בשקט על עצמה – היא הייתה חוקרת טבע מסתורית, צאצאית לשבט עתיק ששמר על יערות כאלה, והיא עקבה אחרי מטיילים אבודים כבר שנים, מצילה אותם – או מאבדת אותם – תלוי במבחן. "הצל לא נעלם. הוא יחזור אם לא תשחררו אותו." הם הגיעו לתחנת האוטובוס הקטנה, ישבו על ספסל עץ ישן תחת מנורה מהבהבת. אילה ישבה לידם, לא מוזמנת אבל לא מורחקת. העיירה נראתה שקטה מדי – חנויות סגורות, רחובות ריקים, רק כלב תועה נובח מרחוק. נילי הסתכלה סביב, תחושה לא נוחה זוחלת בעורף. "אתם שומעים את זה?" לחשה. דוד ודניאל האזינו – רוח קלה, אבל בתוכה... לחישה. כמו מילים עתיקות, לא ברורות, אבל מוכרות מהיער. אילה הנהנה. "זה הוא. הצל קורא." האוטובוס הגיע, ישן וחורק, נהג מבוגר מחייך חיוך חסר שיניים. הם עלו, אילה מצטרפת בשקט, כאילו זה מובן מאליו. הנסיעה הייתה ארוכה – כבישים מפותלים, יערות חולפים בצדדים, עננים מתכהים. נילי נרדמה ראשונה, ראשה נשען על כתפו של דוד. דניאל קרא ספר, אבל עיניו זזו אל החלון כל כמה שניות. דוד הסתכל החוצה, זוכר את ארי – איך הם טיילו יחד, דיברו על חיים, ואז... שום דבר. רק צעקה רחוקה נשמעה, והצל הזה חזר עכשיו, חזק יותר, כאילו קורא לו חזרה. פתאום, האוטובוס נעצר בחריקה. "מה קרה?" שאל דניאל. הנהג ירד, בודק את המנוע. "תקלה," קרא. "חכו כאן." הם ירדו, עומדים בצד הכביש, יער סביבם שוב. נילי התעוררה, משפשפת עיניים. "איפה אנחנו?" ואז שמעו את זה – צעדים רכים על האספלט, ממש מאחוריהם. דוד הסתובב במהירות, מקל בידו מוכן. "מי שם?" קרא, אבל לא ראה דבר מלבד אוויר רועד בחום היום. אילה לחשה: "הוא כאן. הצל לא לבד – הוא קורא לחברים." נילי התקרבה אליו, עיניה מצומצמות. "זה חוזר. אני בטוחה." דניאל הציע: "אולי זה בעל חיים? או רוח? אחרי מה שראינו ביער, אני לא שולל כלום." החליטו להאיץ את הקצב. השמש התקרבה לשיאה, והחום הפך כבד. הם שתו את המים האחרונים שבתרמיל, והרעב התחיל לחזור. אבל הצעדים לא פסקו. לפתע, נילי עצרה. "תסתכלו!" הצביעה על צל קלוש שהשתקף על הכביש – דמות גבוהה, עם קווי מתאר לא ברורים, כאילו היא עשויה מעשן. הצל התקרב, והשלושה נסוגו לאחור. "זה הזקן?" שאל דניאל, קולו רועד. הצל דיבר, קולו הדהד כמו רעם רחוק. "האבן אינה שלכם. אתם לקחתם אותה בלי רשות." דוד הרים את המקל. "הצלנו את עצמנו! הוא אמר שזה המבחן!" אבל הצל צחק, צחוק קר וחד. "המבחן לא נגמר. אתם חייבים להחזיר את האבן, או שהיער לא ישחרר אתכם לעולם." נילי הרגישה את הלב שלה שוקע. "מה יקרה אם לא נחזיר?" שאלה. הצל השתקק, ואז נעלם, אבל התחושה הכבדה נשארה. אילה אמרה: "הוא לא משקר. אבל יש דרך – תחזירו, ואני אעזור לכם לברוח." --------------- המשך בתגובות ---------------- © כל הזכויות שמורות. שם היצירה: אבודים בטבע - פרק 12: השיבה הביתה – הצללים שנותרו שם היוצר: טייני שנה: 2025 אין להעתיק, לשכפל, להפיץ, להציג בפומבי או לעשות כל שימוש מסחרי ביצירה זו או בחלקים ממנה ללא אישור מפורש ובכתב של היוצר. שימוש בלתי מורשה יגרור תביעה משפטית. לבירורים וקבלת אישור שימוש מסחרי, ניתן ליצור קשר [email protected] במייל: או בפלאפון: 058-4420001 מוסיקה: טייני עריכה: טייני כתיבה: טייני להצעות עבודה בתחום המוסיקה וליצירת קשר: אימייל: [email protected] פלאפון: 0584420001