דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת מנחות | דף ל"א | הקומץ רבה скачать в хорошем качестве

דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת מנחות | דף ל"א | הקומץ רבה

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו, לעילוי נשמת זקינו ר' חיים יוסף בר' משה תקציר השיעור: א). י״ל דבפרשתן נקט רש״י הלשון ד״לבו אומר לו״ אצל האפוד, כיון דנקט התורה הלשון אצל עובדי מלאכת המשכן ״חכמי לב״. והמצריים והיוונים אכן חשבו שהמחשבה היא בלבו של אדם ולא במוחו. ובילקו״ש דרש עה״פ והחכמה מהיכן תמצא דר״א סבר דהחכמה היא בראש ור׳ יהושע סבר דהיא בלב. והרב ד״ר דוד סבתו שעסק בניתוחן של אסכולות השונות שבין ר״א ור׳ יהושע לא הצליח עדיין לפרק מה שמתחת מחלקותן הלז. והגרי״ד במאמר התשובה והחכמה שבראש ושבלב ביאר דחלק השכל הרציונלית נתייחסת אל הראש וחווייה הרגשית של האדם נתייחסת ללבו באופן סמלית. וחז״ל שילבו בין חלק וכח השכל שבו לחווייה הרגשית שבתוכו ושבל תהיו מאבק ביניהם, ולכן ייחסו החכמה אל הלב. והיינו דאע״ג שתפקידו של האדם היא לחקור ולהשתאה על הבריאה ולעמוד על אמיתתו, אפ״ה יש לו לשלבו לחווייתו הרגשית אע״ג דלפעמים נראה כסותרת את מעמד חווייתו. ולכן תיארה התורה את חכמת ״הלב״ במלאכת המשכן דהנשים חכמות לב עבדו בו, דאכן יש להם הבינה יתירה שהמה הבעלי רגש ולסמל לדבר זה בשילוב השכל עם ההרגש. ב). הרבינו יונתן ביאר דהא דאי כתב הס״ת בעצמו הוי כאילו קיבלה מסיני היא דכיון דטרח בה מראה בזה דהיה מטריח את עצמו לקבלה כהטירחא של עם ישראל במדבר שהלכו להר סיני ופרשו עצמן כדי לקבל התורה. ג). רעק״א פסק עפ״י סוגייתן דיש לדפוס ספר על נייר חלק ונאה כבסוגייתן שדאג הש״ס אודות האסתטיקה והיופי של הס״ת ביריעותיה ודפיה. ד). הרבינו יונתן ביאר דלא יעשה יריעה ארוכה בס״ת מחשש שתקרע כשיגוללה. ה). הרא״ש בהל׳ ס״ת (סימן ט׳) סבר דרק ב׳ אותיות יכול לכתוב מחוץ להדף, ואף אי היא רובה של התיבה מתיבה בת ג׳ אותיות, ומתיבה בת ט׳ אותיות אינו יכול לכתוב ד׳ תיבות מחוץ להדף אף דהוי מיעוט של האותיות. והיא משום דהא דיכול לכתוב רק ב׳ אותיות מחוץ להדף היא מחמת יופי הכתיבה ואינו יפה אי היא יותר מב׳ אותיות מחוץ להדף. וזהו דלא כהרמב״ם בהל׳ ס״ת (פ״ז ה״ו) דסבר דתלוי בהאי היא מיעוט מהתיבה ואי היא מתיבה בת׳ ג׳ אותיות יכול לכתוב רק אות אחת מחוץ להדף, ואי היא מתיבה בת ט׳ אותיות יכול לכתוב ד׳ אותיות, שהיא מיעוט התיבה, מחוץ להדף. והיא דהא דאינו יכול לכתוב רובה של התיבה מחוץ להדף היא כדביאר התשב״ץ דהיא מחמת דמעכב קריאת הכתיבה ובמיעוט אינו מעכב. ור״ת בתוס׳ פסק דהא דיכול לכתוב מקצת תיבה מחוץ להדף איננה בשם ה׳. ורעק״א ביאר דהיא שאותיות השם צריכה שתהיה ביחד בלי פירוד ולכן אין תולין מקצת השם, וכן ביאר הר״י ברצלונה בהל׳ ס״ת (עמ׳ 25). וזהו כהריקנט״י שהביא הב״י באו״ח סימן תרנ״א שהבאנו בשיעור לדף כ״ח דראה בחלום שאין לפרוד את האתרוג משארי המינים כשנוטלן שאין לפרוד את השם שנרמז בהד׳ מינים. ו). בחולין בבבל חלקו על הכלל הלז מא״י דהלכה כר״ש שזורי בכל מקום. ולכן העיר הש״ך ביו״ד סימן קע״ו אהא דפסקו כר״ש שזורי בהלכות ס״ת דלא הסכים הבבלי לכלל הלז. ז). החוקר יוסף אלימלך בומגרטן הביא דבמקצת מעשי התורה וברית דמשק מכתבי בית שני אסרו לשחוט בהמה מעוברת משום האיסור לזבוח את האם והולד ביום אחד, וכן ספר פילון על מדות התורה (עמ׳ 137). אבל חז״ל לא חשבו את העובר כילוד חי (אשר לכן הקילו ג״כ בהפלת ולד), ולכן התירו בן פקועה (או משום דכל מה שבתוך הבהמה מותרת, או דניתרת בשחיטת אמה שנחשבת ג״כ כשחיטתה). וכשהצריכו חז״ל שחיטה כשכבר הופרס על הקרקע משום ראית עין, נחלקו האחרונים אי התקינו מחמת זה מצות שחיטה ממש והתקינו איסור אהבן פקועה בלא״ה, ונפק״מ לברך ברכה או אי אונן חייב בשחיטת בן פקועה דהוי כאיסור או לא דהוי רק מצוה מדרבנן. ח). בב״ב דף קמ״ו ע״ב הוכיחו דר״ש שזורי זיל בתר אומדנא ואף להתיר אשת איש במסוכן שיתנו גט לאשתו אע״ג דלא אמר כי אם כתבו. והרמב״ם בהל׳ גירושין (פ״ב הי״ב) פסק דזהו רק במסוכן שקפץ חולי עליו במהרה והכביד חוליו, אבל רש״י בגיטין דף ס״ה פי׳ דהיא בכל חולה. ט). רש״י פי׳ דהתירו חז״ל לשאול ולהאמין את הע״ה על הדמאי בע״ש משום כבוד שבת, ותוס׳ הביא מהירושלמי שהיא דמחמת אימת שבת אין הע״ה משקר. י). החזו״א בכלים (סימן כ״ד) ביאר דכיון דקבעו שיעור של מ׳ סאה בכלי שאינו מטמא, לכן סבר ר״ש שזורי דאי היא פחות מטפח נמדדין מקום הרגלים עמה, ואע״ג שמטלטל מלא וריקן שאינו מתמלא לעולם, דכבר הוי מדת מ׳ סאה בזה מכלל השיעורין. י״א). בחלה (פ״ג מ״י) קבעו חז״ל דטבל איסורו במשהו מדרבנן, ובע״ז דף ע״ג ע״ב ביארו חז״ל דהיא דכיון דפוטר הכרי במשהו מה״ת לכן גזרו דאיסורו היא במשהו. ותוס׳ שם הביא מהירושלמי דהיא משום דהוי הטבל דבר שיש לו מתירין. י״ב). ברוב מקומות בהש״ס כשהקשה ״פשיטא״ היא מהסתמאים דלא כבסוגייתן שהקשה כן רב חנינא. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gO...