הרב ישי סעיד | פרשת בשלח📜רגשי אשמה: מתי הם מקרבים – ומתי הם משעבדים? скачать в хорошем качестве

הרב ישי סעיד | פרשת בשלח📜רגשי אשמה: מתי הם מקרבים – ומתי הם משעבדים?

פרשת בשלח נפתחת במילים “ויהי בשלח פרעה את העם”. חז״ל עומדים על ההבדל הלשוני בין “ויהי” ל-“והיה”: “והיה” משמש לשון שמחה, ואילו “ויהי” הוא לשון צער. הדבר מוסבר בכך שהאות ו’ בתחילת המילה יוצרת היפוך זמן: כאשר אדם חושש מהעתיד ורוצה שהמצב כבר יהיה מאחוריו – נוצרת תחושת צער. לכן “ויהי” מבטא דכדוך וחשש. לכאורה הדבר תמוה: יציאת מצרים היא רגע של גאולה, שמחה ותקווה. מדוע התורה פותחת אותה בלשון צער? המדרש מציע שהצער הוא של פרעה והמצרים, אך הזוהר הקדוש מבאר שמדובר גם בשעת שבר פנימית של עם ישראל. לאחר הגאולה, דווקא כשהאור הופיע, הם חוו שבירות רוח ודכדוך. השאלה מתחדדת: כיצד עם שנגאל משעבוד כה קשה חש צער? ההסבר מובא על ידי רבי צדוק הכהן מלובלין, המעמיד יסוד עמוק בנפש האדם דרך שלושה סוגי תפילה: תפילה לעני, תפילה למשה, ותפילה לדוד. שלושת סוגי התפילה אינם רק הבדלי נוסח או זהות המתפלל, אלא מבטאים שלושה מצבים נפשיים שונים בעמידה לפני הקב״ה. תפילה לעני היא תפילה הבוקעת מתוך מצוקה קיומית ושבר מוחלט. זהו מצב שבו האדם אינו מסוגל לבטא בקשות מסודרות, אלא זועק מעומק הלב. אין כאן טענות או ניסוחים – רק צעקה פשוטה של כאב. תפילה זו נועדה להפיג את הצער, בדומה לאדם המשיח את דאגתו לפני אוהבו. זעקה זו, אומר רבי צדוק, עוקפת טענות, שוברת מחיצות ומקובלת ביותר לפני הקב״ה, עד שהיא “עוטפת” את שאר התפילות ומעלה אותן עמה. תפילה למשה מבטאת מצב הפוך: אדם שנמצא ברום המעלה הרוחנית, בהשגה גבוהה של גדלות הבורא. דווקא מתוך קרבה זו הוא חש את אפסיותו ושפלותו. ככל שהאדם מבין יותר את אינסופיות השם, כך הוא חש קטן יותר. זו תפילתו של “איש האלוקים”, המלא ענווה ונמיכות רוח מתוך השגה ולא מתוך מצוקה. תפילה לדוד היא תפילתו של בעל תשובה. זהו מצב שבו האדם כבר התקרב להשם, אך כעת חש כאב עמוק, בושה ודכדוך על חטאי העבר. הוא אינו מרגיש ראוי לעמוד לפני השם, ליבו נשבר, והוא מבקש מחילה וטהרה. דוד המלך, שהקים את עולה של תשובה, מתפלל מתוך תחושת שפלות זו, כשהעבר מכביד עליו והוא חש חרפה וביזוי עצמי. רבי צדוק מתאר תהליך נפשי מעגלי שעובר בעל תשובה: בתחילה – חושך ושקיעה בחטא; לאחר מכן – התעוררות עצומה ואור גדול, התלהבות וחוויה רוחנית עזה; ולבסוף – נפילה, חזרה לשגרה, ודכדוך עמוק כאשר מתברר שהאור היה זמני. בשלב זה מתעוררים רגשי אשמה ובושה, ומתוכם באה תפילה מסוג תפילה לדוד. כך מבואר גם מצבו של עם ישראל ביציאת מצרים. במצרים הם היו שקועים במ״ט שערי טומאה. בליל הגאולה הופיע אור אלוקי עצום, ולאחריו באה נפילה רגשית: הם נזכרו עד כמה היו רחוקים, ועד כמה היו על סף אובדן. תחושה זו הולידה שבר, צער ורגשי אשמה – וזהו פשר הביטוי “ויהי בשלח פרעה”. הצער אינו סתירה לגאולה, אלא ביטוי לקרבה עמוקה: רק דבר חי מעורר כאב וגעגוע; על מה שמת – מפסיקים לבכות. מכאן עובר השיעור להיבט המעשי של רגשי אשמה. רגשות אלו ממלאים תפקיד חשוב: הם משמשים כמצפן וכאות אזהרה, מונעים מאדם לשוב על טעויות ודוחפים אותו לתיקון. אולם כאשר רגשי האשמה חורגים מהמינון הראוי ומתמשכים, הם הופכים לנטל הפוגע בתפקוד. לעיתים רגשי אשמה נוצרים גם במצבים שאין לאדם שליטה עליהם – מחלה, מוות, אירועים בלתי נמנעים. במקרים אלו, רגשי האשמה נובעים מהשליה עמוקה של שליטה: האדם מתקשה להכיר במגבלותיו, ונטילת אשמה מעניקה לו תחושת שליטה מדומה, שמרגיעה אותו ברובד עמוק, גם אם היא מכאיבה על פני השטח. מקור נוסף לרגשי אשמה הוא חוויות ילדות, במיוחד במערכות יחסים סמכותיות שבהן הילד מואשם או נענש על מצבים שאינם בשליטתו. בבגרות, הוא ממשיך לשאת אחריות מופרזת ולחוש אשמה גם במקום שאין לו יכולת השפעה. גם רגשי נחיתות וביקורת עצמית מוגזמת עלולים להעצים תופעה זו. השיעור מדגיש: חרטה היא דבר נכון ובריא, אך כאשר היא הופכת לרגשי אשמה מתמשכים – המחיר כבד מדי. רגשי אשמה אינם מחזירים את הגלגל לאחור, ואף עלולים לשתק את האדם ולמנוע ממנו עשייה מתקנת. הדרך הנכונה היא להכיר בטעות, לקחת אחריות בגבולות היכולת, ולהפוך את הכאב למנוף לצמיחה. הדבר מודגם בסיפור על אב שאיבד את בנו לאחר סכסוך שלא נפתר. רגשי האשמה כמעט והרסו את משפחתו, עד שהבין, בהכוונת חכם, שהפגיעה בערך המשפחה היא אכן כואבת – אך אין לה תיקון לאחור. מכאן ואילך, עליו לבחור להעצים את ערך המשפחה בחייו ובחיי הקרובים אליו. כך הצליח להפוך את האשמה לכוח בונה ולשוב לתפקוד. בסיום מובאים דברי רבי צדוק על המשנה “הכול צפוי והרשות נתונה”: ביחס לעבר – הכול צפוי, אין טעם לשקוע ברגשי אשמה; ביחס לעתיד – הרשות נתונה, והאדם מחויב לקחת אחריות, לפעול, ולהכין את עצמו נכון למה שביכולתו להשפיע עליו.